פרק 2
הממשל העותמאני בא״י
פרק זה דן במבנה המנהלי של השלטון העותמאני בא״י והשינויים שחלו בו במאה
ה 19- , במושלים של הארץ עד 1831 , השלטון המצרי בא״י עד 1840 , והשינויים שחלו
משנת 1841 .
א״י נכבשה ב 1517- ע״י סלים הראשון ויורשו סוליימן המפואר ) 1520-1566 ( בנה
את חומותיה של ירושלים. הטורקים שלטו בה 400 שנה עד לכיבוש הבריטי בשנת
1917 בידי גנרל אלנבי. מעיון במפה משנת 1914 עולה כי כל השטח מטורקיה בצפון
דרך עיראק, סוריה, לבנון, א״י והחלק המערבי של חצי האי ערב היה כלול באימפריה
העותמאנית.
מספר התושבים בא״י בתחילת המאה ה 19 היה כ 250- אלף מהם 7000 יהודים.
בשנות ה 70- למאה ה 19- מספרם עלה ל 350- אלף, מהם כ 18- אלף יהודים, ובשנת
1914 הגיע מספרם ל 650- עד 700 אלף, מהם כ 85- עד 90 אלף יהודים )ראה את
ספרה של שפק-ליסק(.
הנתינים הלא מוסלמיים היו נקראים “ אהל אל ד’מה״. הקהילות הגדולות, היוונים
הארמנים והיהודים, היו מאורגנים במילט שהיא עדה לא מוסלמית שלה מעמד רשמי
בממלכה.
בסוף המאה ה 19- א״י הייתה מחולקת בין שני ויליאתים:
ויליאית ביירות, לשעבר וילאית צידון, כללה את סנג’ק ביירות, סנג’ק עכו, וסנגק בלקא
)הנמצאת בצד המזרחי של הירדן( - שכם. ויליאית דמשק כלל את סנג’ק דמשק, סנג’ק
החוראן והגולן, וסנג’ק מען, מא-סלט בצפון עד עקבה בדרום.
בשנת 1873 ירושלים ועזה הפכו למתצרפלק של ירושלים, בכפיפות ישירה לקושטא.
צורפו אליו שטחים של סנג’ק דמשק שכללו את יפו, עזה, וחברון, ובשנת 1908 צורף
אליו גם אזור באר שבע.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
40
קפיטולציות
הקפיטולציות הן זכויות יתר שהשיגו מדינות אירופה באימפריה העותמאנית שכללו
בין היתר, פטור ממסים ועוד. אזרחים זרים לא היו כפופים לבית המשפט העותמאני
והיו נשפטים בפני הקונסול שלהם. כאשר היה סכסוך בין נתין זר ונתין עותמאני
הדיון התנהל בפורום מעורב. הקפיטולציות פגעו בסמכות האימפריאלית
ואפשרו למעצמות להקים מערכות מקבילות כמו דואר בתי חולים בתי ספר ולסלול
דרכים ומסילות ברזל.
צרפת קבלה זכויות יתר אלה ב 1535- , רוסיה ב 1774- ושאר המעצמות בשנות ה 40-
של המאה ה 19- . לראשי הכנסיות ולקונסולים היה מעמד מיוחד והיה להם קוואס
לבוש במדי שרד ומקל הליכה מעוטר, שהכריז על בואם. בשנות ה 40- של המאה ה 19-
נפתחו הקונסוליות של בריטניה רוסיה צרפת פרוסיה אוסטריה סרדיניה וארה״ב.
ספרד פתחה קונסוליה ב 1854 ופרס ב 1893- וכן נפתחה קונסוליה של יוון.
תקופת 1750-1840
דאהר אל עמר 1689-1775
בשנות ה 20- של המאה ה 18- קבל דאהר את התפקיד של גובה מסים ראשי בגליל
התחתון ושלט בפועל על הערים טבריה צפת ונצרת שהיו שייכות לסנגק דמשק.
בשנת 1740 הוא עודד את הרב חיים אבולעפיה להתיישב בטבריה, שם בנה הרב
בית מרחץ וחנויות. בנו הבכור של דאהר, סליבי, שלט בטבריה 30 שנה. בשנת 1750
העתיק דאהר את מקום שלטונו לעכו והרחיב את שלטונו על צידון וגם על חיפה,
שהייתה כפר דייגים קטן ובצר אותה בשנת 1760 . רמח״ל )ר’ משה חיים לוצאטו(
חי בשנות ה 40- של המאה ה 18- בעכו. בשנים 1771-73 נעזר בצי הרוסי במלחמתו
נגד השלטון המרכזי. לדאהר היו קשרים טובים עם הסוחרים הצרפתיים בעכו
והוא שלט בשוק הכותנה והתבואה. בעכו היו כעשרים סוחרים ושלושה סוכנים
קונסולריים: אנגלי, צרפתי והולנדי. הוא בנה מחדש את חומת עכו, את הארמון,
את השוק הלבן, את הנמל וכן נבנו כנסיות חדשות. בשנת 1770 הוא הצטרף לעלי
מושל מצרים שמרד בסולטן. לאחר שעלי הובס נכבשה עכו ע״י מפקד הצי הטורקי,
חסן פחה, שאליו הצטרף דניזלי מפקד הכח הצבאי של דאהר. הוא נהרג בשנת 1775
והיה בן 80 במותו.
פרק 2: הממשל העותמאני בא”י
41
ג’זאר )הקצב( פחה - 1720-1804
היה ממוצא בוסני ומילא תפקידים רבים בממשל העותמאני. בשנת 1773 הוא היה
מושל ביירות בזמן שדאהר והצי הרוסי צרו על העיר. למרות שבסוף המצור נאלץ
ג’זאר להיכנע, הוא זכה לשבחים רבים. בשנת 1775 השתתף בחיל המשלוח בפיקודו
של חסן פחה שהכניע את דאהר אלעמר. בספטמבר 1775 קיבל את הפיקוד, לאחר
שהצי של חסן הפליג לקפריסין. חסן התמנה אחר כך לוזיר הגדול והיה אויבו של
ג’זאר, עד מותו ב 1790- .
ג’זאר פחה התמנה לוואלי של צידון וקבע את מקום מושבו בעכו. הוא חסל את בניו
של דאהר ששלטו בחלקים של הגליל וכן את המתוואלים השיעים של דרום לבנון.
הוא חיזק את החומה של עכו, בנה אמת מים ואת חאן אלעומדאן. הוא חזק את
המונופול על היבוא והיצוא וגרש ב 1791- את הסוחרים הצרפתים מהעיר. יועצו
הקרוב היה שר האוצר חיים פרחי אשר יחד עם הצרפתי פיליפו, שהיה המהנדס
האחראי על בניית הביצורים נגד נפוליון ב 1799- , תרמו רבות להצלחתו. משנת
1783 , מילא מפעם לפעם את תפקיד מושל דמשק שתפקידו היה להוציא את
השיירה השנתית למכה. לאחר שהדף את נפוליון שנכשל בנסיונו לכבוש את עכו
ב 1799- , המשיך בביצור העיר. בזמן שלטונו, היו בעכו כ 15- עד 20 אלף תושבים.
הוא נפטר בשנת 1804 ונקבר במסגד אלג’זאר.
חיים פרחי 1760-1820
בן למשפחה יהודית מכובדת בדמשק, שאביו פרחי שאול ובניו כהנו כיועצים
למושלים בנפת דמשק. הוא היה הבנקאי של מושל דמשק ובשנת 1790 מונה ליועצו
הכספי )צראף, שהיום פירוש המלה חלפן כספים( של ג’זאר. הנוסע פורבין שביקר
בא״י, בשנים 1817-18 , כותב שהודות לפרחי חל גידול מרשים במספר היהודים
בירושלים, טבריה וצפת. פרחי השיג הנחה במס גולגולת ליהודים. בשנת 1794 כאשר
ג’זאר נעדר כארבעה חודשים בזמן העלייה לרגל למכה, הוא הושלך לבית הסוהר
ואוזנו ואפו נכרתו )כנראה לפי הוראת ג’זאר(. אולם, זמן קצר לאחר מכן, פרחי
התמנה שוב לצראף של ג’זאר. זמן קצר לפני מותו של ג’זאר בשנת 1804 , הוא הושלך
שוב לכלא. עם מותו של ג’זאר הוא שוחרר ע״י סולימן יורשו, שהפקיד בידו את ניהול
כל ענייני הולאיה.
הנוסע בורקהארט ומקורות ערביים כותבים שמשפחת פרחי נהלה בפועל את מחוז
דמשק ועכו. פרחי סייע לסולימן להתמנות גם למושל דמשק בשנת 1810 . הוא גם
הצליח להתגבר על משפחת בחרי, שהיו יוונים קתוליים, והתחרו במשפחת פרחי
כאנשי כספים. היו לו קשרים טובים בקושטא היכן שאחיו פרחי יחזקאל היה צראף.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
42
ליחזקאל היה גם יד במינויו של עבדאללה בן ה 17- ליורשו של סולימן. אולם עד
מהרה התגלעו חילוקי דעות בין חיים פרחי ועבדאללה שציווה להורגו ולהשליך
את גופתו לים. משפחת פרחי ניסתה להדיח את עבדאללה אך נכשלה. פרחי רפאל,
אחיו של חיים פרחי ברח מדמשק לבגדד, אחר כך חזר לדמשק ב 1827- והתמנה
לצראף של המושל.
סולימאן פאשה 1805-1819
סולימאן אלעאדל הצדיק ) 1750-1819 ( היה ממלוכי ומונה ב 1785- למושל טריפולי
שבלבנון. הוא השתתף במרד נגד ג’זאר ב 1789- ונמלט לאחר שהמרד נכשל. הוא
קבל חנינה מג’זאר, וחזר לעכו ב 1802- ומונה למושל צידון. לאחר מותו של ג’זאר
הצליח להתגבר על יריביו וקבל מהסולטן את המינוי של הואלי של צידון, שמקום
מושבו היה בעכו.
בשנת 1806 הוא דכא מרד ביפו ומונה גם למושל של יפו עזה וירושלים. בשנת 1809
מונה גם למושל דמשק למשך שנתיים, והמשיך לסייע למושל דמשק עד מותו ב 1819- .
סולימאן הביא בשנת 1817 לסיום הסכסוך בין משפחות טוקאן ונימר משכם, שהייתה
חלק מסנג’ק דמשק.
בשנת 1810 הגיע להסכם עם האמיר בשיר שמונה למושל הר הלבנון. בשנת 1809
סופחו מחוזות טריפולי ולטקיה לסנג’ק צידון שהיה תחת שלטונו.
הוא שחרר מהכלא את חיים פרחי שהיה ליועצו הקרוב עד מותו ב 1819- . סולימאן
ופרחי המשיכו את המדיניות הכלכלית המסחרית המונופוליסטית. סולימאן בנה
בעכו את מסגד הים, וארמון מפואר צפונית לעכו הנמצא בכפר מנוף. ב 1815- סיים
את בניית אמת המים ממעיינות כברי שאורכה כ 12- ק״מ, ושרדה 133 שנה עד
שפוצצה בחלקה ב 1948- . הוא גם שיפר את הדרך בין עכו לבירות.
עבדאללה פחה 1819-1832
יליד עכו ) 1801-1853 (, ובנו של עלי אגא החוסנדר, שהיה מבכירי יועציו של גזאר,
והשתתף עם סולימאן במרד הממלוכי הכושל נגד ג’זאר ב 1789- . עלי אגא היה
המשנה של סולימן והקים בשנת 1810 את מסגד אלמג’דלה בעיר, ונפטר בשנת 1814 .
עבדאללה פחה קיבל חינוך דתי מאד. למרות שחיים פרחי סייע לו לתפוש את שלטון,
הוא הוציאו להורג בשנת 1820 . כסולימאן היה גם מושל עזה ויפו, שכם וירושלים.
גילה יחס רע ליהודים ולנוצרים. נחל ניצחון במערכה שניהלו נגדו דרויש מושל
דמשק ומשפחת פרחי, בשנים 1821-1822 . הוא הצליח לדכא מרד בצאנור שליד שכם
בראשות עבדאללה ג’ראר ראש החמולה המקומית, בעזרתו של האמיר בשיר בשנת
פרק 2: הממשל העותמאני בא”י
43
1831 . יחד עם הסוחר קטאפגו, שלט עבדאללה במסחר בעכו, אך המצב הכלכלי היה
בשפל. באוקטובר 1832 כבש איברהים בנו של מחמד עלי את עכו, ועבדאללה יצא
לגלות של 20 שנה למצרים, ואחר כך לקושטא, שם נפטר.
האמיר בשיר שהאב השני - 1767-1850
אביו, היה יוסוף שיהאב, בן למשפח סונית שהמירה דתה והיה המושל המרוני
היחידי של הר הלבנון. בתמיכת משפחת ג’ונבלט הדרוזית, הוא השתלט על הר
הלבנון ולאחר מאבק של כחמש שנים ביריביו זכה ב 1795- בשלטון ובתמיכתו של
ג’זאר. בשיר היה ניטרלי, בזמן המצור של נפוליון על עכו ולכן נוצר קרע בינו ובין
ג’זאר. בשיר ניסה לגייס את תמיכתו של סידני סמית מפקד הצי הבריטי שצר על
עכו, ולאחר נסיגתו של נפוליון, נסע עם סמית לקושטא והצליח לקבל את תמיכת
הסולטן להמשך שלטונו.הסבסוך עם ג’זאר נמשך עד מותו של האחרון ב 1804- .
תמונה 5: הארמון של סולימאן פאשה בכפר מנוף ליד עכו
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
44
ב 1810- סולימאן פחה העניק לבשיר תואר של אמיר הר לבנון לכל חייו. ב 1820- הוא
זכה להכרה גם מעבדאללה להיות אמיר הר הלבנון. בשנת 1822 עבדאללה ובשיר
קבלו את תמיכתו של מחמד עלי במאבקם במושל דמשק דרויש. אולם, בשיר איבד
את תמיכתם של הדרוזים בלבנון ונתמך רק ע״י העדה המרונית. בנו השני של בשיר,
חליל, היה מפקד הכוח שסייע לאיברהים לכבוש את עכו במאי 1832 . הוא התמיד
בתמיכתו במחמד עלי בתקופת שלטונו בסוריה ובא״י. לאחר נסיגתו של איברהים
ב 1840- , יצא לגלות למצרים ומשם לקושטא, ונפטר ב 1850- .
השלטון המצרי בא״י בשנים 1831-1840
מחמד עלי ) 1769-1849 ( היה ממוצא אלבני, והשתתף בכוח הצבאי ששקם את
השלטון העותומאני לאחר נסיגת נפוליון ממצרים ב 1801- . הוא מונה לואלי של
מצרים ב 1805- . משנת 1821 עד 1827 צבאו בפיקודו של בנו המאומץ איברהים
) 1789-1848 ( סייע לסולטן בדיכוי המרד היווני. איברהים שב למצרים לאחר המפלה
הימית של הצי העותמאני בנוורינו ב 1827- . לאחר ארבע שנים, בשנת 1831 , יצא
איברהים בראש כוח צבאי מצרי וכבש את עזה, ירושלים ויפו. במאי 1832 כבש את
עכו ודמשק, פלש לאסיה הקטנה, ובדצמבר 1832 הביס את הצבא העותמאני בקוניה,
כ 200- ק״מ מקושטא. לפי הסכם קוטאיה ממרץ 1833 , הסולטן הכיר במחמד עלי
כמושל סוריה וא״י.
הסופר הצרפתי למרטין, שבקר בעכו ב 1832- , זמן קצר לאחר כיבושה, פגש את
קולונל צרפתי בשם סב Sebb )שכונה סולימן פחה( יועצו הצבאי של איברהים, שסייע
לו במגעים עם הקונסולים הזרים.
לשלטון המצרי בא״י היו המאפיינים של מדינה, כמו גיוס לצבא, תשלום מס גולגולת
על כל אדם, חקיקת חוקים חילוניים וצמצום כוחם של הקאדים. הוקמו מג’ליסים
)מועצות מקומיות( שקבלו סמכויות משפטיות, מנהליות, וכלכליות שחלו גם על
נוצרים ויהודים.
עם זאת גם פרצו מספר מרידות של פלאחים, בעבר הירדן, בירושלים במאי 1834 ,
וכן מרד בצאנור ליד שכם ב 1834- . בתקופה זאת הונהגו שיפורים בחקלאות היה
שפור במעמדם של המיעוטים. המצרים הגבירו את גביית המיסים.
בראש הממשל עמד מחמד שריף שישב בדמשק ושלט על סוריה לבנון וא״י. בראש
איאלה צידון א״י שכלל את ירושלים ושכם עמד חוסיין עבד אלהאדי ממשפחה
בדווית, שנפטר ב 1837- ובנו סולימאן ירש אותו. העותמאנים, בשל תלותם במעצמות
פרק 2: הממשל העותמאני בא”י
45
האירופאיות, המשיכו במדיניות זו לאחר שחזרו לשלטון ב 1840- . יש לציין שלמצרים
היתה מדיניות אוהדת כלפי הנוצרים והיהודים.
בזמן השלטון המצרי בא״י נבנו דרכים, היה פתוח חקלאי, נבנו מבנים, והגיע
הקונסול הבריטי הראשון. המצרים הנהיגו גיוס חובה לצבא, גיוס לשם ביצוע
עבודות כפיה, וביצוע עבודות צבוריות, צעדים שעוררו התמרמרות גדולה.
איברהים נאלץ להתמודד עם מספר מרידות. הראשונה הייתה ממאי עד אוגוסט
1834 . היא החלה בירושלים, ואיברהים נחל מפלה כבדה ליד בריכות שלמה בקרבת
בית לחם. המצב היה כה חמור, שמחמד עלי עצמו הגיע בראש כח צבאי, שהפליג
מאלכסנדריה ליפו. תחילה כבש איברהים שוב את צאנור שליד שכם, וכאשר הגיע
לשכם העיר, היא נכנעה. לאחר מכן נכנעו גם חברון וירושלים, ומשם המשיך לכרך
שבירדן. מרידות נוספות היו של העלווים בצפון סוריה באוקטובר-נובמבר 1834 ,
דרוזים בחוראן ב 1837-1838- , והמרונים בלבנון ב 1840- . בעקבות כיבוש עכו ע״י
האנגלים באוקטובר 1840 עזב איברהים את דמשק בדצמבר 1840 ושב למצרים דרך
עזה, כאשר התושבים בא״י תוקפים את צבאו.
השנים 1840-1914
עד לתקופת הרפורמות הסולטן היה שליט אבסלוטי והמנהיג הדתי העליון. לצידו,
הווזיר הגדול היה ממלא מקומו וראש ממשלתו. המושלים החשובים קבלו תואר
פחה, והמשרות נמכרו בכסף לתקופה מוגבלת. המושלים היו אחראיים לגביית
מיסים, לשמירת בטחון האזור ולגייס חיילים בזמן מלחמה. הם היו עצמאיים בכל
ענייני המנהל של האזור שלהם ולעתים אף נלחמו זה בזה. שלטונם היה קצר בדרך
כלל, היות והשלטון המרכזי חשש פן יתחזקו יתר על המידה. לכן המושלים היו
עסוקים בצבירת עושר, ובקידום האינטרסים האישיים שלהם.
בזמן הסולטנים עבדול מג’יד הראשון ועבדול עזיז בשנים 1839-1876 , הידועה
כתקופת התנזימאת/רפורמות, נמשך תהליך ההתחדשות בצבא ובמנגנון הממשל,
אומצו קודקסים משפטיים אירופאים והוקמו בתי דין חדשים. כמו כן נקבעו הסדרים
מתוקנים לגבי המשטר הקרקעי, תוקנה מערכת הכספים, ומערכת גביית המסים,
נסללו דרכים חדשות והוקמה רשת תקשורת טלגרפית. נוסדו בתי ספר מודרניים
ופותחו שרותי בריאות ושירותים מוניציפאליים. בשנת 1876 , עם עלייתו לשלטון
של עבדול חמיד השני פורסמה חוקה חדשה שהפכה את טורקיה למלוכה חוקתית.
השלטון פעל למודרניזציה, נעשו פעולות לייצב את משק הכספים, לסלילת דרכים
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
46
ומסילות ברזל, נמתחו קווי טלגרף בכל רחבי האימפריה. הוכרז שוויון מלא לכל
האזרחים בפני החוק. בוטלו החוקים המפלים בין מוסלמים ללא מוסלמים, וכמו כן
נעשה שנוי במבנה ה״מילט״) העדות הלא מוסלמיות, היוונים, הארמנים והיהודים(
במגמה להחליש את כוחם של הרשויות הדתיות ולהקטין את נטיותיהם הבדלניות.
לפי חוק הולאיתים 1864-1871 , האימפריה חולקה לפלכים ולמחוזות משנה:
הויליאית, פלך שהחליף את האיאלת, ובראשו הואלי, הסנג’ק או המתצרפלק, )מחוז(
ובראשו סנג’ק ביי, והנאחיה מחוז משנה בראשות מדיר )מנהל( והקריה, )כפר(,
ובראשו הקאימקאם.
בתקופה הראשונה, מרבית א״י היתה באיאלת דמשק ובה 5 סנג’קים: צפת, לג’ון
)מגידו והעמק(, שכם, ירושלים ועזה. במחצית השנייה של המאה ה 19- , היו 3 סנג’קים
בלבד: עכו, שכם, וירושלים, והם נשארו כך עד 1917 . עם זאת, ממועד חוקי הסנג’קים
ועד 1917 , עכו ושכם היו חלק מויליאת צידון, ששונתה אחר כך לויליאית ביירות.
לטורקים היה אינטרס לשמור על עמימות וחוסר קביעות במבנה המנהלי, כדי למנוע
מהמעצמות להשתלט על א״י, וגם למנוע התעוררות תודעה לאומית ערבית.
ירושלים משנת 1854 , הייתה בפועל סנג’ק עצמאי וכפופה ישירות לקושטא ולכל
המעצמות היה בה ייצוג קונסולרי. חלקים של עבר הירדן שנכללו בסנג’ק שכם, שכונה
אלבלקא )המחוז צפונית לעמאן שבירתו א סלט(, הופרדו ממנו לאחר כינון וילאית
ביירות וצורפו לויליאית דמשק. נפת נצרת הופרדה ב 1906- ממחוז עכו, וצורפה
למחוז ירושלים כדי להקל על הצליינים הנוצרים. בשנת 1901 הופרדה באר שבע
מעזה, כדי לחזק את השליטה באזור הספר עם מצרים, שהייתה בשליטה בריטית.
מושל המחוז היה טורקי, בעל חינוך גבוה, ששלט בשפה נוספת, ומונה לזמן קצר של
שנה עד שנתיים, ולידו פעלה מועצה מנהלית. כפיפותם של הפקידים הייתה למושל
המחוז, ולמשרד הרלבנטי בקושטא והפקידות הבכירה הייתה בחלקה טורקית
ובחלקה מקומית.
המושל סוראיה פחה ) 1857-1863 ( והמושל עזאת פחה ) 1864-1867 ( הצליחו
להחליש את כוחם של ראשי החמולות בהרים ושל הבדואים והביאו ליציבות
ביטחונית. חיל המצב הטורקי בא״י מנה בין 2000 ל 3000- איש ולא כלל חיילים
מקומיים, ולרשותו עמדו יחידות תותחנים בירושלים ועכו. לעומת זאת, כוחות
המשטרה היו בעיקר מאנשי המקום. המפקד הצבאי היה כפוף לקושטא ולא למושל,
אך רוב הזמן היה שתוף פעולה בין המושל והמפקד הצבאי.
בשנת 1877 נחקק חוק העיריות והוקמו עיריות בכל רחבי א״י. בערים ירושלים, עכו
ושכם פעלו עיריות כבר מתחילת שנות ה 60- . במערכת המשפט, נערכה רפורמה,
פרק 2: הממשל העותמאני בא”י
47
הוקמו בתי משפט אזרחיים, שנקראו ניזאמים, ונחקק קודקס אזרחי שנקרא
מג’לה. מערכת המשפט הייתה בפקוח משרד המשפטים שבקושטא, וחלק גדול של
השופטים שמונו, היו בעלי הכשרה מקצועת מתאימה. מערכת המשפט לא הייתה
כפופה למושל אלא לשלטון המרכזי. הוכר עקרון השוויון של כל הנתינים בני כל
הדתות.
למושלים היו מפעם לפעם סכסוכים עם המשפחות החשובות. לראוף פחה
) 1877-1879 ( היו סכסוכים עם משפחות חוסייני וחאלדי ואכרם ביי ) 1906-1908 (
התעמת עם כמה מהפקידים הבכירים בממשלו.
למושלים נדרשו כישורים על מנת להתמודד מול הקונסולים שחלקם היו כפופים
לשגרירים רבי השפעה בקושטא. הנתינים הזרים בא״י שחלקם הגדול היו יהודים, היו
כפופים לבתי הדין הקונסולריים. מהשנים 1857 עד 1914 היו 25 מושלים. המושל נזיף
פחה ) 1872-1873 , 1867-1869 ( תרם לסלילת דרכים חדשות.
עיתון “המגיד״ מדווח בשנת תרכא ) 1860 ( שבדרך יפו ירושלים הוקמו 17 מגדלי
שמירה.
בשנת 1869 לרגל בקורו של פרנץ יוזף הורחבה הדרך למעבר עגלות. בשנת 1873
הורחבה הדרך פעם נוספת והוקם חאן שכלל אורווה ומלון קטן שבו התאכסן
מונטיפיורי ב 1875- , וכל נוסע חוייב לשתות קפה. החאן היה בבאב אלואד )שער
הגיא( כ 25- ק״מ מירושלים ו 35 ק״מ מיפו והיה המגדל ה 13 . החאן היה שייך לממשל
הטורקי ובין החוכרים היו יצחק רוקח שלמה רוזנטל ומשה קוסובר. עם פתיחת קו
הרכבת ב 1892- חלה ירידה במספר האורחים.
זמן קצר, לאחר שבקושטא נחנך משרד הטלגרף הראשון, ירושלים חוברה בשנת 1865
לרשת הטלגרף ובאמצעותה לרשת הבינלאומית ונפתחו משרדים גם בערי השדה.
עם זאת שרותי הדאר הטורקיים היו מאד נחשלים וארצות אירופה פתחו משרדי
דואר בירושלים והסניף האוסטרי היה הגדול ביותר. בתחום הבריאות כדי לשמור
על בריאות הציבור, הושקעו מאמצים ומונו מפקחים מיוחדים, שתפקידם היה למנוע
התפשטות מחלות ולהטיל סגרים כאשר פרצו מגפות בארצות השכנות.
משנת 1867 , זרים הורשו לקנות קרקעות בא״י, אולם השלטונות המקומיים המשיכו
להערים מכשולים. עם זאת, בדרך כלל בסכסוכים בין הקונסולים והשלטון המקומי,
ידם של הקונסולים הייתה על העליונה. בשנות ה 60- נחקקו חוקים לגבי שלושת
המילטים, שהיו העדות הגדולות, היוונים הארמנים והיהודים. החוקים האלה שימרו
את מעמדם, אך החלישו את הרשויות הדתיות שלהם, ובכך הקלו על שילוב הלא
מוסלמים בחברה.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
48
מתח בין עדתי: בזמן מלחמת קרים גברה העוינות של המוסלמים כלפי זרים ובשנת
1856 היו מהומות בשכם. בזמן מלחמת האזרחים בלבנון ב 1860- גבר המתח בין
מוסלמים ולא מוסלמים.
בשנים 1875-1878 הייתה עוינות גדולה בקרב המוסלמים בא״י )בשל המלחמה עם
רוסיה( נגד בני דתות אחרות וזרים. היו התקפות על בני העדות הנוצריות בחיפה,
ירושלים ויפו. מרד עוראבי פחה, בשנים 1879-1882 , היה מרד לאומי מצרי נגד
הבריטים, שדוכא על ידם ביוני 1882 , עורר נאומי הסתה של האימאמים במסגדים
נגד הזרים בכלל והבריטים בפרט. היו ישובים בהם התושבים המקומיים איימו על חיי
הזרים והשלטונות נאלצו לגייס כוחות מילואים )רדיפ( כדי להחזיר את השקט.
בשנת 1895 , בשל מרד הארמנים ובשל מרד הדרוזים שנתמכו ע״י הבריטים היה
מתח רב בין העדות. היו גם התנגשויות שנבעו מבעיות מקומיות כמו בחיפה
ב 1880- , ברמלה ב 1881- וביפו ב 1908- . גם הגידול במספר התושבים הזרים, בעיקר
בחיפה וביפו, גרם לאי שקט ולקנאה בזרים שנהנו מזכויות יתר בשל ההגנה שקבלו
מהקונסולים. הממשל עשה את המרב לדיכוי המהומות ולהשליט סדר, כדי למנוע את
ההתערבות של המדינות הזרות.
עקיל אגא ) 1820-1870 ( היה מנהיג בדואי, משבט חווארה, ששלט בגליל והיו לו
קשרים הדוקים גם בעבר הירדן. לרוב הוא פעל בתיאום עם השלטון הטורקי, אך
לעתים התעמת אתם ואף נעצר והוגלה לאיסטנבול לשנתיים. הוא סייע לקפטן לינץ’
האמריקאי במסעו על הירדן. בזמן המרד בלבנון ב 1860- הוא הגן על כל תושבי הגליל
ועל תושבי נצרת מהמורדים המוסלמים והדרוזים ומנע טבח גדול כפי שהיה בדמשק.
הוא קבור בכפר עיבלין שבגליל התחתון.
פליטים מוסלמים: לעותמאניים הייתה מדיניות שנבעה מסולידריות ומחובה
מוסרית של קליטת מוסלמים שנרדפו בארצות מגוריהם כמו אלה שנלחמו
בצרפתים באלג’יר, הצ’רקסים בקווקז והבוסניים. הם יושבו ברובם באזור הגליל
והיו גורם נאמן לשלטון המרכזי שסייע בשמירת הסדר נגד שבטי הנוודים.
הערים משנת 1840 ועד 1914
ירושלים:
משנת 1840 , עלתה בחשיבותה לאחר שהטורקים חזרו לשלוט בעיר בסיוע
המעצמות. מעמדה היה דומה לזה של דמשק ומשנת 1872 מושל העיר היה כפוף
ישירות לממשל בקושטא והיה בעל דרגה גבוהה. מתקופת השלטון המצרי גברה
פרק 2: הממשל העותמאני בא”י
49
הבניה בעיר, ובשנות ה 50- החלו לבנות גם מחוץ לחומות. נבנו מתחם מגרש
הרוסים, ו״משכנות שאננים״. עם זאת, רק בתחילת שנות ה 70 הפסיקו לסגור
את שערי עיר בלילה. בראשית המאה 19- היו כתשעת אלפים תושבים בעיר, מהם
כאלפיים יהודים, ומספרם עלה לחמשת אלפים בשנת 1840 , ולשבע עשרה אלף
ב 1880- , והם נקראו “הישוב הישן״.
עכו:
ירידתה של עכו החלה לאחר המצור בשנת 1840 של האנגלים. סוסי Saulcy הצרפתי
כותב ב 1850- “כי העיר נראית פגועה מפגזי התותחים אך ממשיכה עדיין להיות בירת
המחוז. אוניות הקיטור כעת העדיפו להגיע לחיפה. עם זאת, עכו המשיכה לשמור
על מעמדה הבכיר במסחר, בעקר ביבוא תבואה מן החורן, שהגיעה בשיירות גמלים.
משנת 1888 נכללה עכו בויליאת ביירות.
לטורקים היה חשוב לשמר את עכו כמבצר וכבסיס צבאי מרכזי, ולכן לא הרשו לבנות
מחוץ לחומות העיר. בעכו שכן אחד מבתי הסוהר המרכזיים של האימפריה כמו
ברודוס וטריפולי שבלוב. בשנת 1913 הושלמה בניית שלוחה של הרכבת החיג’אזית
מחיפה לעכו.
לפי מקורות שונים, מספר התושבים בעכו, במשך כל המאה ה 19- , נע בין עשרת
אלפים לחמשה עשר אלף, וכמעט לא היה גידול במספר התושבים במשך 100 שנים.
במפקד המנדטורי מ 1922- היו כששת אלפים וחמש מאות נפש, בלבד.
חיפה:
בחיפה בתחילת המאה ה 19- , היו כאלף חמש מאות תושבים. השינוי במעמדה חל
כאשר בשנות ה 50 חברת הספנות האוסטרית והחברה הצרפתית לספנות העתיקו
את משרדיהן לחיפה. הרוסים בנו ב 1858- מזח לפריקת נוסעים וסחורות באורך 80
מטר וכמו כן בנו אכסניה לעולי הרגל. בנוסף היו בעיר חמשה סוכנים קונסולריים
זרים, וביניהם אדוארד רוג’רס הבריטי שהיה דיפלומט מקצועי. שאר הסוכנים היו
תושבים מקומיים שייצגו את צרפת פרוסיה ארה״ב ורוסיה. ב 1914- היו בחיפה
כעשרים ושניים אלף נפש, מהם שלושת אלפים יהודים.
עזה:
עזה שימשה צומת דרכים למצרים מיפו, ירושלים, וחברון, וכן תחנה לעולי הרגל
למכה. תושבי העיר התפרנסו מחקלאות. היה בה מעגן פתוח, ובשנת 1900 לערך החלו
לבנות בה נמל. בתחילת המאה העשרים היו בה כעשרת אלפים תושבים ומספרם עלה
לעשרים וחמש אלף ב 1914- . בעזה הייתה קהילה יהודית קטנה שמנתה כמה עשרות.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
50
יפו:
יפו הייתה ה״נמל״ של ירושלים, אליה הגיעו התיירים ועולי הרגל. תושביה התפרנסו
מחקלאות מגוונת, ובעקר מפרדסנות. בראשית המאה ה 19- היו בה כשלושת אלפים
נפש, ב 1880- היו כעשרת אלפים וב 1914- כארבעים עד ארבעים חמש אלף נפש,
מהם עשרה עד חמש עשרה אלף יהודים.
מועצת העיר של יפו,״ אלמג’לס אלבלדי״, הוקמה ב 1871- , מצב הבטחון השתפר
והחלו בהריסת החומה, מושל מחוז ירושלים היה ממנה קאימקאם - מושל העיר
– ובמועצת העיר כהנו נציגים מוסלמים, נוצרים, ויהודים. הייתה פקידות שעסקה
בענייני האוצר, נמל, מכס, דואר וטלגרף, ניקיון ורפואה. ב 1897- נחנך בית הממשל,
הסראיה, וב 1900- מגדל השעון. בשנת 1865 נבנה רציף חדש ומגדלור. בשנת 1876
חודש בית המכס. ובשנת 1886 הוקם בנין אבן גדול לצורכי הנמל. בשנת 1892 נחנכה
תחנת הרכבת, במרחק של כשני ק״מ מהנמל ובשנת 1894 נבנה בית מכס חדש.
בשנת 1876 פעלו בעיר קונסוליות משנה של בריטניה, גרמניה, צרפת, אוסטריה,
ארה״ב, ספרד ורוסיה. בשנת 1891 , נוספו לפי לונץ, גם קונסוליות של איטליה, יוון
ופרס. את רוסיה ייצג מראבוטי, את הבריטים אמזלג ואת הצרפתים, פיליברט.
אבו נבוט ) 1770-1833 (, “בעל האלה״, מונה ב 1807- ע״י סולימאן יורשו של ג’זאר
פחה למושל יפו והודח ב 1822- . לאחר מכן כהן אבו נבוט כמושל באלכסנדריה,
סלוניקי, ודיארבקיר שבדרום טורקיה. הוא בנה את מסגד מחמודיה בכיכר השעון ואת
סביל אבו נבוט בדרך בן צבי, שם נקבר.
צפת:
צפת - ב 1800- היו בעיר כשלושת אלפים יהודים וכשלושת אלפים מוסלמים, וב 1914-
היו כתשעת אלפים יהודים וכחמשת אלפים מוסלמים.
טבריה:
טבריה הייתה עיר מוקפת חומה. ב- 1800 חיו בה כאלף יהודים וכאלף מוסלמים
וב 1914- כששת אלפים יהודים וכאלפיים מוסלמים. נפתחו חמי טבריה, תחנת
הרכבת בצמח, וכן סניף דואר וטלגרף.
חברון:
חברון - בשנת 1800 היו בה כששת אלפים תושבים, מהם 300 יהודים. בסוף שנות
ה 70- היו בה כתשעת אלפים תושבים, מהם כשבע מאות יהודים.
פרק 2: הממשל העותמאני בא”י
51
נצרת:
נצרת - בשנת 1800 ישבו בה כאלף חמש מאות נפש ובשנת 1914 חיו בה, כשבעת
אלפים נוצרים ערבים ושלושת אלפים מוסלמים. נבנו בה מנזרים, כנסיות, מוסדות
חינוך ובריאות, והיא הייתה צומת מסחרי חשוב. בשנת 1906 צורפה נצרת למחוז
ירושלים כדי להקל על התיירים בכלל ועל הצליינים הרוסים בפרט.
בית לחם:
בית לחם בשנת 1800 חיו בה כאלפיים נפש, ובשנת 1914 עלה מספרם לעשרת
אלפים, רובם נוצרים. הם התפרנסו מחקלאות, תעשיית מזכרות לתיירות וגם
מתעשיית הבניין.
שכם:
שכם - ב 1800- חיו בה כ 7000- תושבים, ובשנות ה 70- כעשרת אלפים תושבים
שרובם התפרנסו מחקלאות ויצור סבון.
רמלה:
רמלה - ישבו בה בשנת 1800 כאלפיים נפש, וב 1880- חיו בה כ 3500- איש. בעיר היו
ארבעה מסגדים, שלושה מנזרים, תחנת נוסעים בדרך לירושלים, וטלגרף משנת 1865 .
לוד:
לוד - בשנת 1800 חיו בה כאלף תושבים, ובשנת 1880 כ 2000- תושבים. המנזר היווני
של גיאורגיוס הקדוש נבנה בעיר מחדש בצמוד למסגד המרכזי בעיר.
באר שבע:
באר שבע - בשנת 1900 החליט השלטון העותמאני להפוך את באר שבע, שהייתה
ישוב קטן, לבירת המחוז הדרומי. המטרה העיקרית הייתה לחזק את השליטה על
הבדווים. למחוז היה מעמד שווה לזה של חברון, יפו, ועזה, והוקם בה בית הממשל,
סראיה, מסגד גדול ובית דואר. בשנת 1908 הוקמה נפת עוג’ה אלחפיר )ניצנה(
הנמצאת היום בקצה הצפוני של הגבול עם מצרים.
סיכום:
תלותה של טורקיה במעצמות הזרות החל מ 1840- הביאה להגדלת ההשפעה הזרה
בקושטא ולפתיחתם של קונסוליות בירושלים ולמינוי נציגים קונסולריים בערים
אחרות.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
52
עם סיום מלחמת קרים ב 1856- נחקקו רפורמות במנהל, חל גידול במסחר, ומצב
הבטחון החל להשתפר. אולם ,מפעם לפעם, נוצרו מתחים בין המוסלמים ושאר
העדות שגרמו לפרצי אלימות. למרות שסדרי השלטון השתפרו תשלום שוחד ומעשי
שחיתות היו נפוצים.
תמונה 6: מושלי המחוז
פרק 2: הממשל העותמאני בא”י
53
תקרית עקבה 1906- וקביעת הגבול הדרומי
בריטניה שלטה למעשה במצרים. הנציג מטעמה שהגיע למצרים ב 1877- היה לורד
קרומר, שכיהן למעשה כמושל הארץ משנת 1882 עד 1907 .
ויליאם גנינגס ברמלי 1871-1960) Bramley ), הגיע למצרים מבריטניה ב 1891- .
הוא ידע ערבית, וערך מסעות במדבריות מצרים וסיני. ברמלי היה ממונה על מיפוי,
מחקר, וסיקור צפון סיני ומזרחו. קרומר הוא זה שהמליץ לצרף את ברמלי ב 1903-
תמונה 7: מפת הסנג’קים “כתר״
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
54
לוועדה ששלח הרצל לבדוק את האפשרות להתיישב באל עריש, אולם ברמלי לבסוף
לא הצטרף לוועדה.
ב 10- לינואר 1906 הגיע ברמלי לאום רשרש )היא אילת( בליווי 5 שוטרים מצריים,
ונתקל במפקד הטורקי רושדי. החשש של הבריטים היה שהטורקים יבנו מסילת
ברזל מתחנת מען של המסילה החג’אזית לעקבה שנמצאת דרומית למען במרחק
של כ 120- ק״מ. רושדי שהועלה לדרגת גנרל, מנע ניסיונות של המצרים בראשות
ברמלי לנחות בטאבה וראס אלנקב )ליד עקבה( הוא קבל תגבורת, כך שעמדו
לרשותו כ 3000- חיילים. קרומר החליט לשלוח את אניית המלחמה הבריטית
“דיאנה״ לעקבה ואניה מלחמה בריטית נוספת, נשלחה גם לרפיח.
במקביל, התנהל מו״מ דיפלומטי מצרי - טורקי בניהולו של קרומר והטורקים, על
קו הגבול בין סיני המצרית וא״י הטורקית. הבריטים החישו במאי 1906 כוחות
יבשתיים וימיים למצרים ולפיראוס. לחץ כבד הופעל על הטורקים גם מטעם
השגריר הרוסי והשגריר הצרפתי שכיהנו בקושטא. הלחץ נשא פרי, ובתחילת מאי
1906 פינה רושדי את כוחותיו מטאבה, אולם החזיק חיילים באום רשרש וראס אל
נקב. במאי הגיעה משלחת מצרית-בריטית ומשלחת טורקית לעקבה כדי לסמן את
הגבול. הצדדים לא הגיעו להסכמה והוחלט להמשיך את המו״מ בקושטא. הסכסוך
הסתיים בחתימת הסכם על הגבול בין א״י ומצרים ב 1- לאוקטובר 1906 שהוא
הגבול בין שתי הארצות עד היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה