פרק 1
הבעיה המזרחית
מתארת את מעמדה המתערער של האימפריה העותמאנית במאה ה 18- וה 19-
שבשיאה כללה את הונגריה, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, יוון, צפון אפריקה וארצות
ערב, והשתרעה מהאוקיינוס ההודי בדרום ועד האוקיינוס האטלנטי במערב.
בשנת 1768 פרצה מלחמה בין הטורקים והרוסים, ובמהלכה כבשו הרוסים את חצי
האי קרים ופלשו למולדביה וולכיה וחצו את הדנובה בדרכם לקושטא. ברוסיה באותה
עת מלכה קתרינה הגדולה ) 1729-1796 ( שהייתה ממוצא גרמני בשנים 1762 עד 1796 .
הצי הרוסי יצא מסט. פטרבורג הגיע לים התיכון דרך מיצרי גיברלטר והשמיד את
הצי הטורקי במפרץ צ’סמה שבדרום טורקיה ב 1770- . בשנת 1774 נחתם חוזה שלום
בין רוסיה וטורקיה בקוצ’וק קיינרג’י, עיירה שנמצאת היום בבולגריה. לרוסיה סופחו
אזורים לאורך הים השחור ובקווקז. רוסיה קיבלה מעבר חופשי במיצרי הבוספורוס
והדרדנלים וכן הכירו ברוסיה כנותנת החסות לנוצרים האורתודוכסים שבאימפריה
העותמאנית.
בשנים 1790 ועד למותו ב 1822- השליט המקומי החזק ביוון ובאלבניה היה עלי
האריה מינינה, יליד 1750 , שתמרן בהצלחה בין קושטא, פריז ולונדון, כדי לשמר את
שלטונו.
בשנת 1799 כבש הגנרל נפוליון את מצרים, פלש לא״י, נעצר בעכו וחזר לצרפת
והוכתר לקיסר. בשנת 1801 הצליחו הטורקים בסיוע בריטי ורוסי להביא לנסיגת
הצרפתים ממצרים. מחמד עלי ) 1769-1849 (, שהיה ממוצא אלבני, מונה בשנת 1805
למושל מצרים וצאצאיו שלטו שם עד להפיכה הצבאית ב 1952- . לבריטים היה מעמד
מכריע במצרים לאחר דיכוי מרד עוראבי ב 1879- ועד לשנת 1953 , שנה שבה עלה
ג’מאל עבדול נאסר לשלטון במצרים.
בשנים 1807 עד 1812 התנהל מאבק צבאי בין רוסיה וטורקיה על השליטה ברומניה,
שהסתיים בחוזה בוקרסט ממאי 1812 . לפי החוזה, האזור צפונית לנהר הפרוט )זורם
ממולדביה ונשפך לדנובה ברומניה( נשאר בשליטה רוסית, ואילו הנסיכויות של
וולכיה ומולדביה קבלו מעמד אוטונומי תחת שלטון טורקי.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
20
בשנת 1821 פרץ המרד היווני, ובשנת 1825 הסולטן מחמוד השני ) 1785-1839 ,
שעלה לכס המלוכה בשנת 1808 ( בקש את עזרתו של מחמד עלי ממצרים. האחרון,
שלח כוח צבאי בפקודו של בנו המאומץ איברהים ) 1789-1848 (, שזכה להישגים
צבאיים, למרות שהיוונים קבלו תמיכה הן מבריטניה והן מרוסיה. בשנת 1826 ,
בעיצומו של המרד היווני, טבח הסולטן מחמוד השני אלפי יניצ’רים )המשמר
המלכותי( שאיימו על שלטונו. בקיץ 1827 החליטו חמש המעצמות - אנגליה,
רוסיה, צרפת, פרוסיה ואוסטריה - לשלוח צי בפיקודו של האדמירל הבריטי
קודרינגטון 1770-1851) Codrington ) לעזרת היוונים, והוא השמיד את הצי
הטורקי-המצרי בקרב נוורינו שבדרום יוון באוקטובר 1827 . איברהים עזב את יוון
באוגוסט 1828 ויוון קבלה עצמאות ב 1829- והנסיך אוטו מבווריה הוכתר למלך יוון.
בשנת 1828 פרצה מלחמה בין רוסיה וטורקיה. הרוסים השיגו ניצחונות בקווקז, כבשו
את ארזרום במזרח טורקיה, ובחזית המערבית כבשו את אדריאנופול ביוני 1829 ,
הנמצאת 80 ק״מ מקושטא. באוקטובר 1829 נחתם הסכם אדריאנופול ולפיו גרוזיה
וחלק מארמניה סופחו לרוסיה. במערב הרוסים הגיעו לשפך הדנובה בים השחור
צפונית לקונסטנצה ברומניה )גבול אוקראינה-רומניה היום(. לפי ההסכם, סרביה
הוכרה כמדינה עצמאית. הרוסים גם מאד הגבירו השפעתם ביוון.
הפלישה המצרית
בקיץ 1831 פלשו כוחותיו של מחמד עלי בפיקודו של איברהים, לא״י שהייתה
בשליטה טורקית. רק לאחר מצור של מספר חודשים, במאי 1832 , נכבשה עכו
וביוני 1832 דמשק. מחמד עלי ניסה להגיע להסכם עם הסולטן, ללא הצלחה ולכן
פלש איברהים לאנטוליה והביס את הצבא הטורקי בקוניה כ 200- ק״מ מקושטא
בדצמבר 1832 .
הסולטן מחמוד השני, בצר לו, פנה לרוסים לעזרה והם שלחו חיילים לקושטא. עם
זאת עזרה זו לא מנעה מהמצרים להגיע להישג מדיני. בהסכם קוטאיה ממרץ 1833
מחמד עלי הוכר כמושל סוריה, א״י ומחוז עדנה שבדרום טורקיה שם היו מקורות
עץ עשירים.
בעקבות הסיוע הרוסי לטורקיה נגד מחמד עלי הגיע הדיפלומט הרוסי, הגנרל אלכסי
אורלוב ) 1787-1862 (, במאי 1833 לקושטא. ביולי נחתם הסכם אונקיאר איסקלסי
)הרציף המלכותי בבוספורוס(, שהווה ברית הגנה בין רוסיה וטורקיה. ההסכם קויים
עד 1841 , והיה בו סעיף סודי לפיו רוסיה יכולה הייתה לבקש מהטורקים לסגור את
המיצרים.
פרק 1: הבעיה המזרחית
21
ב 1833- מונה ג’ון פונסובי 1770-1855) Ponsonby ) לשגריר בריטניה בקושטא,
שהודאג מאד מהגדלת ההשפעה הרוסית בקושטא, וכן מניסיונות החדירה של רוסיה
בהודו ובפרס. פונסובי והסולטן מחמוד השני ניסו לשכנע את שר החוץ הבריטי
פלמרסטון 1784-1865) Palmerston ), )שכהן כשר החוץ מספר פעמים(, לשלוח את
הצי הבריטי, כדי לנקום במחמד עלי, אולם פלמרסטון סרב.
בשנת 1834 נפתחו מחדש שגרירויות אירופאיות רבות, שנסגרו בשנת 1804 בתקופת
הסולטן סלים השלישי ) 1761-1807 , שמלך מ 1789- (. למרות בריאותו הרופפת,
מחמוד השני, החליט לשלוח את צבאו באפריל 1839 לנציבין-ניזיב בצפון סוריה.
הצבא הטורקי נחל שם מפלה קשה מידי איברהים ביוני 1839 והסולטן נפטר בעיצומו
של הקרב. רוב הצי הטורקי, שחשש מפני השתלטות רוסית, הפליג לאלכסנדריה
למצוא מחסה אצל מחמד עלי.
בנובמבר 1839 , שלושה חודשים אחרי שעלה לשלטון, חתם הסולטן בן ה 16- עבדול
מג’יד הראשון ) 1823-1861 ( על רפורמת גולהנה )ההכרזה הייתה בכיכר השושנים
על ים המרמרה(. זהו הפרק הראשון בתנזימאת )רפורמות(, שהביאו להקמת מועצה
מחוקקת, וקבעו סדר חדש בתחום המיסוי, צבא, משפט וזכויות הפרט, שיזם מחמד
רשיד שר החוץ )שהיה לפני כן השגריר בלונדון(. הרפורמות נועדו גם לשפר את
תדמיתה של טורקיה באירופה. פלמרסטון שחשש מפני קריסת האימפריה העותמנית
הורה לצי הבריטי לנתק את הקשר הימי בין מצרים וסוריה, כדי להביא לסילוקו של
מחמד עלי מסוריה וא״י. כמו כן המעצמות שלחו בסוף יולי מכתב תמיכה בסולטן
החדש. הצרפתים תמכו במחמד עלי והערימו מכשולים, ורק ביולי 1840 הגיעו חמש
המעצמות להסכם ביניהן, על מתווה הנסיגה של המצרים מסוריה.
בספטמבר 1840 הורה האדמירל רוברט סטופפורד 1768-1847) Stopford ), מפקד
הצי הבריטי, להפגיז את ביירות. האמיר בשיר, בן בריתו הלבנוני של איברהים,
נטש אותו לטובת הסולטן. באוקטובר כבש סגן מפקד הצי הבריטי צ’רלס נפייר
1786-1860) Napier ) את ביירות ובנובמבר את עכו. בסוף נובמבר חתמו נפייר
ומחמד עלי על הסכם, לפיו מחמד עלי וצאצאיו ישלטו במצרים, והם יפנו את
סוריה, והצי הטורקי יחזור לקושטא. ההסכם הסופי “הסכם המעברים״ נחתם ביוני
1841 בלונדון. איברהים יצא עם צבאו מדמשק בדצמבר 1840 , ונאלץ להתגבר על
התנכלויות קשות מהאוכלוסייה המקומית בא״י. לאחר מסע מייגע הגיע לעזה, יצא
ממנה בפברואר 1841 וחזר למצרים.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
22
מלחמת קרים
התחרות בין רוסיה נותנת החסות ליוונים בארץ קודש, ובין הצרפתים, נותני
החסות לקתולים, גברה בשנות ה 40- ופרצה באופן גלוי ב 1847- סביב היעלמותו
של כוכב הכסף מכנסיית המולד בבית לחם. ברוסיה שלט משנת 1825 ניקולאי
הראשון ) 1796-1855 (, שירש את אחיו אלכסנדר הראשון, שהנושא הדתי היה מאד
יקר לו. בצרפת שלט נפוליון השלישי ) 1808-1873 (, שעלה לשלטון ב 1849- ורצה
לחזק את התמיכה הקתולית בו בצרפת. בדצמבר 1852 הוא הכריז על עצמו כקיסר,
אולם ניקולאי, בניגוד לשאר המעצמות, סרב להכיר בו כקיסר. בשנת 1851 ניסה
השגריר הצרפתי בקושטא לה ואלט Lavalette לחזק את מעמדם של הפרנציסקנים
אולם נבלם ע״ השגריר הרוסי והסולטן פרסם פירמאן בפברואר 1852 שאשרר מחדש
את הסטטוס קוו ללא שינוי.
ניקולאי הראשון, כינה את טורקיה, “האיש החולה של אירופה״. הוא בקר בלונדון
בשנת 1844 והיה סבור שאנגליה מוכנה לחלק את טורקיה בין המעצמות . בפברואר
1853 ניקולאי שלח את הגנרל מנשיקוב להציב אולטימאטום לטורקים להכיר
במעמדה המיוחד של רוסיה. הטורקים דחו את האולטימאטום בהנחייתו של השגריר
הבריטי סטרטפורד קנינג 1786-1880) Stratford Canning ), השגריר בקושטא
בשנים 1825-1828 וכן מ 1841- עד 1858 . הקונסול הרוסי בביירות בזילי חזר לרוסיה
בשל הרעת היחסים עם הטורקים בסוף 1852 .
מנשיקוב עזב בסוף מאי 1853 את קושטא והיחסים בין שתי הארצות נותקו. קנינג
סיים את התפקיד והחליף אותו השגריר ג’ורג סימור, אך בשל המשבר קנינג חזר
באפריל 1853 על אוניית מלחמה בריטית. ביוני, הצי הבריטי הגיע לכניסה למיצרי
הדרדנלים וכוחות רוסיים חצו את נהר הפרוט ונכנסו לבוקרסט. בסוף נובמבר הצי
הרוסי השמיד את הצי טורקי בסינופה Sinop שבים השחור. בינואר 1854 נכנסו
כוחות של הצי הבריטי והצרפתי לים השחור והמלחמה עם רוסיה הוכרזה ב 28- למרץ
1854 . באוגוסט, הסכימו הרוסים לסגת מהנסיכויות הרומניות והצבא האוסטרי נכנס
במקומם, ובספטמבר 50 אלף חיילים בריטים וצרפתים נחתו בקרים. במרץ 1855 , מת
ניקולאי הראשון ואלכסנדר השני ) 1818-1881 ( ירש אותו. יחידות רבות של הצבא
הרוסי היו מרותקות לפולין ולקווקז. בספטמבר נכבשה סבסטופול לאחר מצור של
למעלה משנה, ובין הנצורים היה הסופר לב טולסטוי, אז קצין בן 26 ובהשראת
המלחמה כתב את הסיפור “סבסטופול״. כמו כן נכבשו קרץ’ Kerch ומבצר אניקלה
Enikale והרוסים הבינו שעליהם להגיע להסכם. בפברואר 1856 התכנסה ועידת
השלום בפריז וב 30- למרץ נחתם הסכם פריז. הסולטן הסכים למתן חופש דת
פרק 1: הבעיה המזרחית
23
ולשמירת זכויות הנוצרים ולמעמד ניטרלי של הים השחור ללא כוחות ימיים. כמו
כן, הוסכם שלנסיכויות הרומניות יהיה מעמד אוטונומי בחסות טורקית ולא בחסות
רוסית כפי שהיה מאז 1829 .
קונגרס ברלין
בשנת 1876 היה לטורקיה חוב כספי גדול לבנקים באירופה ובראש מנהלת החוב,
שהוקמה לטפל בהסדר החוב, עמד חיים גוואדלה 1815-1904) Haim Guedalla )
יהודי, מעשירי אנגליה וקרוב של משפחת מונטיפיורי, שלווה אותו בביקורו בא״י,
ב 1855- .
הוא הושפע מאד מהספר דניאל דירונדה, שכתבה גורג אליוט. גוואדלה הציע
למידהאת פחה, הוזיר הגדול, לקנות את א״י, כדי לכסות את החוב, אולם העלה חרס
בידו.
מידהאת פחה ) 1822-1883 ( קבל כבר בגיל צעיר תפקיד של מושל במספר מחוזות,
אולם נטייתו לליברליות הביאה לכך שב 1869- הורחק מאיסטנבול ומונה למושל
של בגדד. לאחר שלוש שנים, ב 1872- הוחזר לקושטא. בשנת 1876 )שנת שלושת
הסולטנים( הדיח מידהאת את הסולטן עבדול עזיז, ואת מורד החמישי, שהיה בלתי
כשיר לשלוט, ובסוף אוגוסט הומלך עבדול חמיד השני ) 1842-1918 (, שכונה הסולטן
האדום )בשל דיכוי המרד הארמני ב 1894- (, והוא מלך עד 1908 .
מידהאת שמש בתפקידי שר, וב 1876- מונה לוזיר הגדול. הוא עמד מאחורי החוקה
מדצמבר 1876 , לפיה הוקמה רשות מחוקקת ורשות מבצעת. ב 1877- הודח מידהאת
ובשנת 1878 מונה למושל סוריה וא״י. ב 1881- הודח מתפקידו, נשפט על קשר נגד
הסולטן, הוגלה לחג’אז ושם נרצח בכלא בשנת 1883 .
בתקופה שלאחר מלחמת קרים היו מרידות נגד טורקיה בסרביה, בוסניה, בולגריה,
רומניה וכרתים. המרד בבולגריה ב 1876- דוכא באכזריות והדבר עורר אנטגוניזם נגד
טורקיה, בעקבות חוברת שפרסם גלדסטון, יריבו הפוליטי של דיזרעאלי, על הטבח של
הטורקים בבולגריה, שזכתה לתפוצה גדולה. הרוסים נצלו את ההתקוממות בבולגריה,
בסרביה ובמונטנגרו, ופלשו באפריל 1877 מהקווקז לטורקיה במזרח וכבשו את מבצר
קארס, וכן פלשו לרומניה ולבולגריה במערב, ולאחר לוחמה של 6 חודשים הגיעו
בינואר 1878 לסן סטפנו, הנמצאת על ים המרמרה, כ 20- ק״מ מערבית מקושטא.
למרות שהבריטים שלחו צי של אוניות מלחמה למיצרי הדרדנלים לעזרת הטורקים,
הם החליטו לחתום על חוזה סן סטפנו במרץ 1878 . הטורקים בשל הלחץ של השגריר
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
24
הרוסי בקושטא איגנטייב העניקו עצמאות לבולגריה סרביה ומונטנגרו, וכן הכירו
במעמדה המיוחד של רוסיה להגן על היוונים האורתודוכסים.
הבריטים והאוסטרים החליטו לגייס כוחות צבא כדי להילחם נגד הרוסים בזמן
שהמצב הכלכלי והפוליטי ברוסיה היה בשפל. לכן, בסוף מאי 1878 , הגיעו הרוסים
והבריטים להסכם, שהסדיר את היחסים ביניהם באגן המזרחי של הים התיכון, ובכך
נמנעה מלחמה ביניהן.
ביוני 1878 התכנס קונגרס ברלין בנשיאותו של ביסמרק אך המנהיג המשפיע היה
ראש הממשלה הבריטי דיזרעאלי ) 1804-1881 , ראש ממשלה ) 1874-1880 ( ויחסים
מאד טובים נקשרו בין שני המנהיגים. לפי ההחלטות של קונגרס ברלין אנגליה קבלה
לשליטתה את קפריסין. זאת בזכותו של השגריר הבריטי הארכיאולוג לאירד בהתאם
להסכם סודי בין אנגליה וטורקיה, שפורסם רק בשבוע האחרון של קונגרס ברלין.
צרפת קבלה את השליטה בטוניס, וב 1881- יוון קבלה את השליטה בתסליה וחלק
מאפירוס. רוסיה קבלה לשליטתה את בסרביה במערב ואת קארס ובאטום במזרח.
בולגריה הפסידה חלק גדול משטחה.
לפי סעיף 62 לחוזה ברלין הוכר מעמדן המיוחד של רוסיה וצרפת כנותנות החסות
לנוצרים באימפריה העותמאנית, הוכר מעמדם המיוחד של הנתינים הזרים, והוכרו
הסמכויות המיוחדות של הקונסולים הזרים.
בשנת 1885 ספח אלכסנדר הראשון המלך הבולגרי שהיה ממוצא גרמני, , לבולגריה
את רומליה שבירתה פלובדיב ושבעבר נקראה פיליפוליס.
גרמניה וטורקיה - בשנת 1835 שלח מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי את
הלמוט פון מולטקה ) 1800-1891 , שהיה הרמטכ״ל בשנים 1857-1887 (, ולימים
האיש שהכניע את צרפת ב 1870- , לאיסטנבול כיועץ צבאי. הוא השתתף בקרב נציבין
ב 1839- , ולאחר המפלה הטורקית חזר לגרמניה. בשנת 1882 שלח הקייזר וילהלם
הראשון את הקצין קאהלר כיועץ צבאי לקושטא, שנפטר ב 1885- . החליפו הגנרל
קולמאר פון גולץ, ששרת עד 1895 וחזר שוב לטורקיה עם עליית הטורקים הצעירים
לשלטון ב 1908- .
ביסמרק ) 1815-1898 ( ראש הממשלה בגרמניה בשנים 1862-1890 נמנע מלפתח
קשרים מיוחדים עם טורקיה. וילהלם השני שעלה לשלטון ב 1888- , נסע לאתונה
לחתונת אחותו עם יורש העצר היווני ב 1889- . בעקבות ביקורו באיסטנבול ב 21-
באוקטובר 1889 , החליט לפתח את היחסים עם הטורקים. מספר חדשים לאחר
מכן, במרץ 1890 , פיטר וילהלם את ביסמרק בשל חילוקי דעות מהותיים. בעקבות
הביקור, התפתח מאד הסחר בין שתי המדינות והוקמה חברת הרכבות האנטולית,
פרק 1: הבעיה המזרחית
25
בניהול גרמני, ונבנתה מסילת הברזל מאיסטנבול לאנקרה וקוניה. וילהלם גם רכש את
הקרקע לבניית כנסיית “הגואל״ בירושלים.
בשנים 1894-1896 היו מעשי טבח קשים נגד הארמנים ברחבי טורקיה, שחלקם
בוצעו ע״י הכורדים. הבריטים, שניסו לסייע לארמנים, שקלו לשלוח את הצי הבריטי
לקושטא בעקבות הטבח הנורא בבירה הטורקית באוגוסט 1896 אך בסופו של דבר
נמנעו מכך.
בשנת 1897 הייתה שוב מלחמה בין טורקיה ויוון שהסתיימה בניצחון הטורקים אולם
בלחץ המעצמות לא זכתה טורקיה להישגים טריטוריאליים.
השנים 1908-1914 : בדצמבר 1908 נאלץ הסולטן עבדול חמיד, בלחץ “ועדת איחוד
והקדמה״ ארגון הגג של המפלגות הפוליטיות, לכנס את הפרלמנט מחדש. באפריל
1909 הוא הודח מכיסאו והוגלה לסלוניקי והחלה תקופת הטורקים הצעירים. באופן
מעשי הם שלטו במדינה. הסולטן החדש שמונה היה מחמד רשאד והוא מלך עד 1918 ,
אך היה משולל סמכויות.
בשנים 1911-1912 ניצלה איטליה את חולשתה של טורקיה וכבשה את טריפוליטניה
שבלוב וכן את האיים הדודקנזים שבים האיגאי, הסמוכים למיצרים בים המרמרה.
בשנים 1912-1913 התנהלו שתי המלחמות הבלקניות וטורקיה איבדה כמעט את
כל הטריטוריות האירופאיות. שלה אלבניה קבלה עצמאות, רומניה וסרביה הרחיבו
את שטחם, ויוון כבשה את סלוניקי בסוף 1912 . בולגריה שהצליחה לקבל מוצא לים
התיכון אבדה אותו בחוזה בוקרסט מאוגוסט 1913 , ולטורקיה נשאר רק השטח עד
אדריאנופול )אידרנה( הסמוכה לקושטא.
מ 1909- היו מספר ראשי ממשלה בקושטא והאחרון היה סאיט פחה, משנת 1913 עד
1917 . המנהיגים הבולטים ששלטו במשותף מ 1914- עד 1919 היו שלושת הפאשות:
- -טלעת פחה ) 1874-1921 ( שהחל את דרכו כפקיד בכיר בדואר, היה שר הפנים
ונרצח בברלין ב 1921- .
- -ג’מאל פחה ) 1872-1922 ( שהיה קצין בצבא, נהל את הרכבות, מושל סוריה וא״י
בזמן המלחמה ונרצח בטיביליסי גאורגיה.
- -אנוור פחה 1881-1922 היה קצין מצטיין במלחמה במקדוניה ובמלחמה נגד
האיטלקים בלוב. הוא שרת בברלין והיו לו קשרים הדוקים בגרמניה. הוא כהן כשר
המלחמה ונהרג בטג’יקסטן ב 1922- .
אחריהם, עלה לשלטון כמאל אטאטורק, שהדף את הפלישה היוונית ב 1920-
לטורקיה, שגרמה לטרנספר של מיליוני יוונים וטורקים ב 1922- . הוא הדיח את
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
26
הסולטן האחרון מחמד הששי )שמלך בשנים 1918-1922 ( והיה הנשיא הראשון של
טורקיה בשנים 1923-1938 .
כיבוש א״י - הטורקים הצטרפו לגרמניה עם תחילת המלחמה וג’מאל פחה מונה
למושל הצבאי של א״י. תקופת שלטונו הייתה תקופה קשה לישוב היהודי ורבים
ממנהיגיו הוגלו לדמשק. בסוף 1916 שלחו הבריטים כוח צבאי ממצרים לכבוש את
א״י, הכוח, שלחם במשך ארבעה חודשים, נכשל במשימתו. ביוני 1917 מונה גנרל
אלנבי ) 1861-1936 ( למפקד הצבא ובסוף אוקטובר נכבשו באר שבע, עזה ויפו,
ובדצמבר 1917 נכנס אלנבי לירושלים, ובכך הושלם כבוש החלק הדרומי של הארץ.
בספטמבר גברו הבריטים על הטורקים בקרב מגידו ועד סוף 1918 הושלם כיבושה
של א״י וסוריה.
סיכום: רוסיה ממחצית המאה ה 18 נהלה מספר מלחמות נגד האימפריה העותמאנית
כדי להרחיב את גבולה בדרום ולהשיג מעבר חפשי לים התיכון דרך המיצרים. נפוליון
פלש למצרים וא״י בשנת 1799 אולם נכשל וחזר לצרפת ותוך זמן קצר הוכתר לקיסר.
בשנת 1832 מחמד עלי מושל מצרים שסייע לעותמאנים לדכא את המרד היווני כבש
את סוריה וא״י ואיים על קושטא. רק הודות להתערבות המעצמות ב 1840 בראשות
בריטניה נאלץ ב 1840 לסגת למצרים. תלותה של טורקיה במעצמות הביאה לפתיחת
קונסוליות אירופאיות בירושלים בשנות ה 40- . מלחמת קרים חזקה עוד יותר את
תמונה 2: גנרל אלנבי
פרק 1: הבעיה המזרחית
27
השפעת המעצמות ובראשן בריטניה וצרפת. יוון , בולגריה, סרביה ורומניה קבלו
עצמאות ובריטניה קבלה לאחר קונגרס ברלין את קפריסין ותעלת סואץ. בשנים
לפני מלחמת העולם טורקיה ניהלה מספר מלחמות כושלות ואיבדה כמעט את כל
הטריטוריות האירופאיות שלה.
הצי הרוסי במחצית השניה של המאה ה 18- ודאהר אלעמר
במאה ה 18- האימפריה העותמאנית הייתה אחת המעצמות החשובות ושלטה על
שטחים נרחבים ברומניה, בולגריה, יוגוסלביה ויוון, חלקים מהונגריה ודרום רוסיה,
כולל חצי האי קרים.
בשנת 1762 נסיכה גרמניה נישאה לצאר הרוסי פטר השלישי, והצליחה בהפיכת חצר
להדיח את בעלה לרצוח אותו ולהיות לקיסרית של רוסיה הידועה כקתרינה הגדולה.
אחד הקצינים שהשתתף בקשר, גריגורי אורלוב, היה במשך עשר שנים המאהב, חבר
קרוב והיועץ של קתרינה.
היוונים האורתודוכסים והרוסים הפרובוסלביים היו קרובים מאד מבחינה דתית
ועד 1483 הפטריארך של קונסטנטינופול היה הסמכות הדתית והרוחנית של שתי
הכנסיות. הרוסים האמינו שחובתם הדתית והאינטרס הפוליטי שלהם הוא להגן על
היוונים האורתודוכסים ברחבי האימפריה העותמאנית, בעיקר ביוון אך גם בא״י.
באוקטובר 1768 פרצה מלחמה בין טורקיה ורוסיה. מספר שנים לפני כן סוכנים
רוסיים ניסו לארגן תנועות מרי של הנתינים הנוצריים של האמפריה העותמאנית
ובעיקר ביוון.
בנובמבר 1768 הציע גריגורי אורלוב לשלוח יחידות צי רוסי לים התיכון, וכך לסייע
ליוונים במאבקם נגד הטורקים, אך גם להוות איום ישיר על קונסטנטינופול. אלכסי
אורלוב, אחיו של גריגורי, שהיה בחופשת החלמה באיטליה, נבחר לעמוד בראש הצי.
הופעתו הבלתי צפויה של הצי הרוסי בים תיכון היה אחד המאורעות הצבאיים
המדהימים במאה ה 18- . היה זה איום חדש ורציני לטורקים ששינה את מהלך
המלחמה הרוסית טורקית. מעבר לכך, זאת הייתה התפתחות שבריטניה הגדולה
תרמה לה רבות באופן ישיר. שני אדמירלים בריטים גרייג ) Greig ( ואלפינסטון
Elphistone) (1746-1823( (, שהצטרפו לצי הרוסי קודם לכן, היו המפקדים הצבאיים
של הצי תחת פיקודו של אורלוב. אוניות הקרב בדרכן מהים הבלטי לים התיכון
עגנו מספר ימים בנמל האנגלי האל ) Hull ( ושם הצטיידו במזון ובתחמושת. כן הם
הסתייעו בצי הבריטי שהיה בים התיכון.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
28
בשנת 1770 פרץ מרד יווני נגד הטורקים במוריאה אשר בדרום יוון שבהכנתו סייעו
סוכנים רוסיים. הצי הרוסי ניסה לנחות ביוון, אולם לא קיבל הסיוע הדרוש מהיוונים
ונאלץ לסגת, והטורקים החלו במסע נקמה נגד היוונים. הרוסים תקפו את הצי הטורקי
ליד האי כיוס, גרמו לו אבדות כבדות ואלצו אותו למצוא מחסה במפרץ צ’סמה ליד
העיר איזמיר. בין ה 5- ל 7- ביולי 1770 התחולל קרב צ’סמה, שהוכרע לאחר שקצין
בריטי העלה באש ספינה טורקית שנתפסה ושלח אותה לנמל. הצי הטורקי הושמד
ע״י האש, מבלי שהרוסים נאלצו לירות יריה נוספת. הקרב של צ’סמה כמו הקרב
של טרפלגר כ 40- שנה לאחר מכן, הוא קרב ימי ששינה את ההיסטוריה, יצר מיתוס
לאומי ואלכסי אורלוב הוסיף את השם צ’סמה לשמו.
במאה ה 18- , א״י הייתה אחד מהמחוזות הנדחים והמוזנחים של האימפריה
העותמאנית. מבחינה מנהלית החלק הצפוני - הגליל - היה תחת שלטון הואלי
)המושל( של צידון, והחלק הדרומי של א״י - מחיפה דרומה כולל ירושלים - היה
תחת שלטון הואלי של דמשק. שני המושלים היו כפופים ישירות ל״שער העליון״
מקום מושבו של הסולטן בקושטא.
המנהיג המקומי הבולט ביותר בא״י במאה ה 18- היה דאהר אל עמר, שמקום מושבו
היה בטבריה. במשך 30 שנה בין השנים 1745 ו 1775- הוא שלט בפועל בחלק הצפוני
של א״י ובדרום לבנון. הוא מונה באופן רשמי למושל עכו ושם היה מקום מושבו.
עכו, באותה תקופה, הייתה עיר נמל קטנה שם התיישבו כבר במאה ה 17- סוחרים
צרפתיים. דאהר הפך את עכו לנמל המסחרי החשוב ביותר באזור והוריד מחשיבותו
את נמל צידון שהיה לפני כן הנמל החשוב ביותר של א״י.
היריב העיקרי של דאהר היה המושל של מחוז דמשק עותמאן פחה, שרק ב 1770-
קיבל רשות מקושטא לרסן את דאהר. באותה התקופה, מצרים, שהיתה תחת
הסוזרניות )שליטה פורמלית( של הסולטן, למעשה הייתה במעמד עצמאי. השליט
הממלוכי המצרי עלי ביי, החליט לצאת למלחמה נגד הסולטן ואף הצליח לכבוש את
מכה. עלי כרת ברית עם דאהר במטרה לכבוש את סוריה וא״י מידי הסולטן. הוא פלש
לא״י וביוני 1771 הביס את צבאו של עותמאן וכבש את דמשק. לאחר מכן, נאלץ עלי
לדכא מרד מבית ולכן חזר עם צבאו למצרים. דאהר נשאר לבדו לעמוד בפני צבאו של
עותמאן והצליח בספטמבר לנצח את צבאו של עותמאן ובני בריתו הדרוזיים בקרב
ליד החולה. באוקטובר 1771 הוא כבש את צידון שהייתה אז בירת המחוז. הסולטן
שהיה מודאג מניצחונו של דאהר מינה מפקד חדש, את עותמאן אלמצרי. במאי 1772
צבא טורקי חדש שנתמך ע״י המנהיג הדרוזי ג’ונבלט הטיל מצור על צידון. עלי ביי
שהודח מכסאו במצרים, ברח עם צבא ממלוכי קטן לא״י והצטרף לדאהר. השניים
החליטו לבקש את אלכסי אורלוב לשלוח מספר ספינות רוסיות כדי לעזור להם נגד
פרק 1: הבעיה המזרחית
29
הטורקים. הספינות הרוסיות, שהיו רחוקות מנמלי הבית שלהם וללא אפשרות לקבל
אספקה שוטפת, עסקו בפעילות צבאית שכללה פשיטות על החוף הטורקי, ועל איים
יוונים בים האגאי, וכן בפעילות פיראטית של תפישת אוניות. לכן, היו מוכנים לסייע
למנהיגים מקומיים בסכסוכים עם השלטון המרכזי בקושטא, תמורת כסף ומזון.
יחידות של הצי הרוסי הופיעו בצידון ב 11/6/1772- והפגיזו את הכוחות הטורקיים
בתותחים שעל הספינות וכוחותיו של דאהר תקפו את העיר מהיבשה. לפי דיווח של
הקונסול הצרפתי, הכוחות הטורקים איבדו את עשתונותיהם ונכנעו לאחר קרב של
שעתיים.
המושל הטורקי של דמשק חשב בטעות שהספינות היו צרפתיות או מלטזיות, ודרש
מהמיסיונרים הצרפתיים בדמשק לפנות בתלונה לקונסול הצרפתי בצידון. אולם
האחרון השיב שמדובר בספינות רוסיות.
למחרת היום, הפליגו הספינות הרוסיות לביירות, שם התבצרו מתנגדיו של דאהר. הם
הפגיזו בתותחיהם את העיר והכוחות המקומיים נכנעו תוך זמן קצר. הרוסים דרשו
וקבלו סכומי עתק מתושבי ביירות ומשם חזרו לעכו ולאחר מכן לאי פארוס ) )Paros
שבים האגאי.
בינתיים הושגה שביתת נשק זמנית בין רוסיה וטורקיה ביוני 1772 , אך הסולטן חשש
מהדרדרות המצב בא״י, שקל לשלוח את הצי הטורקי שהתפנה, לא״י. אורלוב הסכים
לקחת על עצמו לחסום את הצי הטורקי. קצינים רוסיים הביאו נשק באוקובר 1772
לכוחותיו של דאהר, שצרו על יפו והוא כבש את העיר בינואר 1773 .
לאחר שהרוסים עזבו את ביירות באוקטובר 1772 הדרוזים לא הורשו לחזור לשם
וקצין צעיר בשם אחמד ג’זאר מונה למושל ביירות. הוא התפרסם כלוחם קשוח ואכזרי
במצרים ואחר כך שרת תחת פיקודו של מושל דמשק. הדרוזים רצו לכבוש מחדש
את ביירות והחליטו לכרות ברית עם דאהר. בתמיכתו הם הטילו מצור על ביירות
שמנתה אז כ 5000- תושבים, לעומת צידון ועכו שהיו גדולות ממנה. הצי הרוסי הפליג
מיוון במאי 1773 דרך קפריסין מצרים והגיע ביוני לעכו. ביולי הגיעו הרוסים להסכם
לפיו הם יסייעו לדרוזים ולדאהר לגרש את הטורקים מביירות. המצור על ביירות
נמשך מיולי עד אוקטובר 1773 כאשר בראש הכוחות הנצורים נלחם בגבורה ג’זאר
פחה אך הם נאלצו להיכנע לאחר שכוחות הסיוע מדמשק הובסו ע״י בנו של דאהר.
הרוסים נשארו בביירות עד ינואר 1774 ורק אז קבלו את מלוא התשלום שהובטח
להם. הדרוזים היו כה אסירי תודה לרוסים ובקשו אזרחות רוסית. זאת הייתה הפעם
הראשונה שכוחות של מעצמה לא-מוסלמית סייעו לנתינים מוסלמיים.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
30
המלחמה בין טורקיה ורוסיה הסתיימה עם חתימת חוזה קוצ’וק קיינרג’י ביולי
1774 והצי הרוסי חזר לרוסיה. דאהר היה כבר בן 80 והוא ניסה לפייס את הממשלה
בקושטא לאחר שלכס המלוכה עלה סולטן חדש עבדול חמיד הראשון. אולם הממשלה
העותמאנית החליטה שהגיע העת להכניע את דאהר ושלחה צבא בדרך היבשה
וגם את הצי הטורקי, שהפגיז את עכו מהים. צבאו של דאהר הובס והוא נהרג בקיץ
1775 . הסולטן מינה את אחמד ג’זאר גיבור ביירות, למושל עכו ושנה לאחר מכן הוא
מונה לואלי של צידון. בשנת 1799 ג’זאר עמד בגבורה מספר חודשים מול כוחותיו
של נפוליון שצַרוּ על עכו, ואילץ אותו בעזרת הצי הבריטי, להסיג את כוחותיו מא״י
ולחזור לצרפת.
עלילת דמשק
ב 5- בפברואר 1840 נעלמו בדמשק האב הקפוצ’יני תומאסו ומשרתו, והיה חשש
לחייהם. בדמשק שלט משנת 1832 מחמד עלי, מושל מצרים, וצרפת נהנתה ממעמד
מיוחד אצלו. הקונסול הצרפתי, ראטי מנטון, הגיע לדמשק רק שלושה חודשים קודם
לכן, אך היה בעל ותק של 17 שנה במשרד החוץ הצרפתי. יונתן פרנקל, שחבר ספר
מקיף על הפרשה, סבור שהמניע העיקרי לפעילותו של מנטון היה חיזוק מעמדה
של צרפת בסוריה ובעיקר בקרב הנוצרים. מנטון עצר והרשיע שבעה יהודים ברצח
תמונה 3: הצי הרוסי
פרק 1: הבעיה המזרחית
31
מטעמים דתיים ביניהם שניים ממשפחת פרחי ומשפחת הררי. העצורים היהודים
עברו עינויים קשים ולניאדו והררי נפטרו. גם סלוניקי וענתבי עברו עינויים קשים
אך שרדו. מנטון נאלץ לשחרר אחד מהעצורים שהיה נתין אוסטרי לפי דרישתו
של הקונסול האוסטרי מרלאטו. הוא גם דווח לממונה עליו, לורין, הקונסול הכללי
באלכסנדריה, שפנה למוחמד עלי שהורה להפסיק את העינויים של היהודים
ב 2/5/1840- .
יהודי קושטא שלחו מכתב ובו בקשת עזרה לליונל רוטשילד ולמונטיפיורי, שפורסמה
בלונדון טיימס ב 18- לאפריל 1840 . באותה ידיעה גם דווח על עלילת הדם נגד יהודי
האי רודוס שגם היה תחת שלטון טורקי. העלילה קרתה בפברואר 1840 , ובוטלה
בלחץ כל הקונסולים הזרים באי, כולל הצרפתי.
בסוף אפריל 1840 , נפגשה משלחת של נכבדים יהודים עם שר החוץ פלמרסטון
בלונדון. במכתב לקונסול הבריטי בדמשק וורי ) Werry (, נזף שר החוץ בו על תמיכתו
בקונסול הצרפתי מנטון. כמו כן הוא דרש מהקונסול הכללי הבריטי באלכסנדריה
הודג’ס, שקיבל גם את תמיכתם של הקונסולים של רוסיה, פרוסיה, אוסטריה ועוד,
להתריע בפני מחמד עלי על חומרת המצב.
ה- L.J.S , )אגודת המיסיון הבריטית( שלח מירושלים לדמשק את הכומר ג’ורג’ פיריץ
Pieritz( ( ממוצא יהודי ) 1808-1884 (, חבר של הכומר ניקולייסון. הוא הכין דוח מאד
מפורט על האירוע שנשלח ללונדון, והוצג לפלמרסטון ע״י לורד שפטסבורי ב 28-
למאי 1840 . הכומר פיריץ נסע גם לאלכסנדריה והציג את הדוח למחמד עלי.
הבורד ) Board ( היהודי )ארגון יהודי בריטניה( החליט ב 15- ליוני 1840 לשלוח
משלחת הצלה בראשות מונטיפיורי וכרמיה, שיצאו ב 8- ליולי והגיעו לאלכסנדריה
ב 4- לאוגוסט. השגריר הבריטי בקושטא פונסובי ) Ponsonby ( קבל מהסולטן פירמאן
)צו מלכותי( להגנת המשלחת. מונטיפיורי נפגש למחרת היום עם מחמד עלי. כרמיה,
כאזרח צרפתי, נפגש עם השליט לבדו יום אחד לאחר מכן. שתי הפגישות התנהלו
בצל המשבר הבינלאומי שבמהלכו המעצמות דרשו ממחמד עלי לפנות את סוריה
וא״י. ב 24- לאוגוסט הסולטן הורה למחמד עלי להוציא פירמאן, המזכה את היהודים
העצורים בדמשק והיהודים שוחררו ב 6- לספטמבר 1840 .
מונטיפיורי עזב את אלכסנדריה ב 17- לספטמבר המשיך לקושטא, לרומא לפריז
והגיע ללונדון ב 28/2/1841- . כרמיה עזב את מצרים ב 7/10/1840- ונסע דרך יוון
איטליה, גרמניה ואחרי חודשיים הגיעו לפריז. פרחי רפאל שהיה בין העצורים חזר
למעמדו הרם.
איברהים עזב את דמשק ב 29/12/1840 . וחזר למצרים.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
32
משה מונטיפיורי ) 1784-1885 (, יליד ליבורנו איטליה, התחתן בשנת 1812 עם יהודית
כהן בת לאב עשיר, שמשפחתה הייתה קשורה למשפחת רוטשילד. הוא היה בנקאי
מצליח ועשה כסף רב בעצמו ועמד שנים רבות בראש ועד הקהילות בלונדון. הוא
קבל תואר סר מהמלכה ויקטוריה ב 1846- . בין השנים 1827 ועד שנת 1875 בקר שבע
פעמים בא״י ועזר רבות לישוב היהודי. כמו כן פעל למען קהילות יהודיות ברוסיה
איטליה מרוקו ורומניה.
אדולף כרמיה ) 1796-1880 (, משפטן צרפתי יהודי, שכיהן כשר המשפטים בשנת
1848 ובשנת 1870 . נמנה עם מייסדי כי״ח )כל ישראל חברים, אליאנס( בשנת 1860 .
תקרית ג’דה
לפי טיבאווי, המרידות בכרתים ובמונטנגרו בשנות החמישים הרעו את היחסים
בין מוסלמים ונוצרים. גם למלחמת קרים הייתה תרומה לגידול במתח בין העדות.
המוסלמים לא עשו הבחנה בין בריטניה וצרפת, בעלות הברית של הסולטן, ובין
הרוסים שנגדם נלחמה טורקיה.
בשל מרידה בג’דה, נמל עולי הרגל בים סוף שבסעודיה, נשלחה אוניית הקרב הבריטית
“קיקלופ״ בפיקודו של קפטן פולן ) Pullen ( ב 21/3/1858- , כדי להגן על הקונסול
הבריטי. הכוח לא הצליח למנוע את הרצח של 21 נוצרים בג’דה, כולל הקונסולים
הבריטי והצרפתי ביוני 1858 . קפטן פולן אסף את הניצולים והפליג לסואץ. שבוע
לאחר מכן הוא חזר לג’דה והחל להפגיז את העיר. כמו כן הגיע איסמעיל פחה ) 1830-
1895 , ששלט במצרים בשנים 1863-1879 ( יורש העצר והאחיין של החדיב המצרי
סעיד פשה, לעיר. הוא תלה אחד עשר מהפורעים, אך לא את המנהיגים. בתחילת
אוגוסט 1858 הפליגה האונייה מג’דה מבלי שהשלימה משימתה לתפוש את מנהיגי
הפורעים.
באוקטובר 1858 הוקמה ועדה בינלאומית בהרכב טורקי בריטי וצרפתי, שהגיעה
למסקנה שהמהומות לא היו על רקע דתי, אלא כדי לשדוד את הנרצחים, ושנים
מגדולי הסוחרים נתלו. הקונסול הבריטי בדמשק בראנט דווח באוגוסט וספטמבר
1858 שהאירועים במונטנגרו, קנדיה שבכרתים, וההפגזה בג’דה, יצרו תסיסה רבה
בקרב התושבים המקומיים.
פרק 1: הבעיה המזרחית
33
משבר בלבנון
בשנת 1840 גייס הקונסול הבריטי בדמשק ווד ) Wood (1806-1900 את הדרוזים
שבהר הלבנון למלחמה לגירושו של איברהים המצרי מלבנון. ב 1842- מונה עומר
פחה, אוסטרי שהתאסלם וחביבו של הסולטן מחמוד השני למושל לבנון. לאחר
הסכם לונדון מ 15/7/1841- לצרפת ולבריטניה היה מעמד מיוחד בקושטא. השגריר
הבריטי בבירה היה סטרטפורד קאנינג Canning שהחליף את פונסובי ושרת בשנים
1841-1858 . השגריר הצרפתי היה בורקני Bourqueney ששרת בשנים 1844-1851 .
בסתיו 1841 התנהלו קרבות קשים בעיירה דיר אלקמר בין הדרוזים, שידם הייתה על
העליונה ובין המרונים )הנוצרים הקתוליים של לבנון(. רק הודות להתערבותו של
הקונסול הבריטי הכללי בביירות בשנים 1841-1851 , קולונל היו רוז Hugh Rose
( 1801-1885 ) שהגיע לדרגת מרשל, נמנע טבח בנוצרים. במרץ 1842 הציע קנינג
לחלק את אזור הר הלבנון בין המרונים לבין הדרוזים. בעקבות לחץ שגרירי חמש
המעצמות בקושטא אנגליה, צרפת, רוסיה, פרוסיה, ואוסטריה מונו מושלים לשני
האזורים החדשים.
בשנת 1845 היו שוב התנגשויות בין דרוזים ונוצרים שדוכאו ע״י הטורקים והביאו
לעזיבתם של המיסיונרים האמריקאים את ביירות. בשנים 1845-1860 הקונסול
הצרפתי בביירות ומסדר הישועים פעלו רבות לחיזוק כוחם של המרונים.
באביב 1860 גבר המתח בין הדרוזים והנוצרים והקונסולים בביירות בקשו מהמושל
הטורקי חורשיד להשליט סדר, אולם ללא הועיל. ביוני-יולי 1860 הדרוזים טבחו
אלפי נוצרים בחצביה, רשאעיה, דיר אלקמר וזחלה. בדמשק היה האירוע החמור
מכל, כאשר המוסלמים חברו אל הדרוזים וטבחו כ 25- אלף נוצרים וביניהם הקונסול
ההולנדי. אוניות בריטיות וצרפתיות פינו פליטים נוצרים מביירות.
באוגוסט 1860 , בעקבות ועידה של חמשת המעצמות, נפוליון השלישי שלח כוח של
6000 חיילים בפיקודו של הגנרל בופורט הוטפול Beaufort d’Hautpoul (1804-
( 1890 , ששרת בצבאו של איברהים עשרים שנה לפני כן, שנחת עם חייליו בביירות
ב 16- לאוגוסט 1860 .
הצרפתים הגבילו פעולותיהם להגנה על הפליטים הנוצרים, והחזירו לדיר אלקמר
את הנוצרים. במקביל, שלח הסולטן את שר החוץ הגנרל פואד פחה בראשות כוח
מיוחד לדמשק והוא הוציא להורג את המושל ועוד מאות מתפרעים. מאוקטובר
1860 עד יוני 1861 התקיימו דיונים בפריז בין חמשת המעצמות ובין הטורקים
וב 9/6/1861- נחתם ההסכם ביניהם, ומספר ימים לאחר מכן נפטר הסולטן מחמוד
השני. לאזור הר הלבנון, ששטחו כ 5740- קמ״ר, מונה מושל נוצרי, וניתן מעמד
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
34
אוטונומי, והוא חולק לשלושה אזורים: מרוני, דרוזי, ואזור יווני אורתודוכסי. כמו
כן, הוקמה מועצה מייעצת של מרונים, דרוזים, יוונים, יוונים קתולים, מתואלים
ומוסלמים. הצרפתים פינו את כוחותיהם ביוני 1861 ולהסכם נודעה הצלחה גדולה
שהביאה יציבות ללבנון עד 1918 .
בניית תעלת סואץ
ידוע כי בעת העתיקה הייתה כנראה תעלה שחברה בין ים סוף והים התיכון.
המהנדסים שלוו את נפוליון במסעו במצרים הגיעו למסקנה המוטעית שיש הבדלי
גובה בין שני הימים ושבנית תעלה בלתי אפשרית. גם מחמד עלי שחשש מהתערבות
זרה התנגד לבניית תעלה.
הגנרל האנגלי פרנסיס צ’סני ) Chesney (1789-1872 , שהתפרסם בשל מסעותיו
בעמק הפרת, כונה ע״י דה לספס “אבי תעלת סואץ״ אחרי שהוכיח שפני הים התיכון
והים האדום הם באותו גובה של פני הים.
יורשו של מחמד עלי, סעיד, היה מיודד עם הקונסול הצרפתי לשעבר פרדיננד דה
לספס ) 1805-1894 (, שהודח מתפקידו ע״י נפוליון השלישי. דה לספס, קבל אשור
עקרוני מסעיד לבניית התעלה כבר ב 1855- , אך הבין שהוא זקוק להסכמת הבריטים.
הוא נפגש עם שר האוצר דיזרעאלי, אך לא הצליח לשכנע אותו. ב 1859- נפוליון
השלישי נתן תמיכתו למיזם והחלו בבניית התעלה, אולם הבריטים הפעילו לחץ
והבניה נעצרה. ב 1863- עלה לשלטון במצרים איסמעיל וב 1865- בתמיכה צרפתית
וללא התנגדות בריטית הצליח איסמעיל לקבל פירמאן מהסולטן לבניית התעלה. דה
לספס חידש את בניית התעלה, שנחנכה לאחר 4 שנים בשנת 1869 . לפי מסמך צרפתי
דה לספס בקר בירושלים ב 29/3/1866- .
הקיסרית יוג’יני, אשתו של הקיסר נפוליון השלישי, הייתה אורחת הכבוד )יוג’יני
מונטיחו 1826-1920 ממוצא ספרדי נישאה לקיסר ב 1851- ( והוזמנה ע״י איסמעיל
כאשר ביקר בפריז. הלטינים הכינו לה קבלת פנים בירושלים, אולם הקבינט בפריז
ביטל את הבקור בא״י. לעומת זאת הקיסר פרנץ יוזף ויורש העצר הפרוסי פרידריך
השלישי בקרו בעיר והם שנהנו מקבלת הפנים החמה בירושלים. הקיסרית הפליגה
במחצית אוקטובר 1869 ממרסיי על ספינה מלכותית לוונציה, אתונה, קושטא והגיעה
ב 5- לנובמבר לאלכסנדריה. היא המשיכה לקהיר והפליגה לפורט סעיד, שם נפגשה
עם דה לספס, שהיה בן דודה. טקס חנוכת התעלה התקיים ב 17- לנובמבר 1869
ומשט של ספינות חצו את התעלה שאורכה 162- ק״מ. לאחר מכן שבה הקיסרית
פרק 1: הבעיה המזרחית
35
לפריז. כן היו נוכחים באירוע הקיסר פרנץ יוזף מאוסטריה, יורש העצר הפרוסי
פרידריך השלישי, הנסיך הנרי מהולנד, הנרי אליוט השגריר הבריטי החדש בקושטא,
הדוכס הרוסי מיכאל והשגריר הרוסי בקושטא איגנטייב.
נפוליון השלישי הודח ב 1870- ודה לספס איבד את תמיכת צרפת. איסמעיל שהביא
למצרים תנופת פיתוח אדירה שקע בחובות גדולים. בשנת 1875 דיזרעאלי, ראש
הממשלה הבריטי ללא ידיעת הפרלמנט, ובעזרת רוטשילד, רכש את מניות החברה
הצרפתית שבנתה את התעלה.
משנת 1882 ועד 1957 שלטו הבריטים בתעלה עד שסולקו ע״י ג’מאל עבדול נאצר
בעקבות כישלון “מבצע סואץ״.
קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-
36
פרק 1: הבעיה המזרחית
37
תמונה 4: פגישת לורנס אוליפנט עם הסולטאן
דורה נוימונד, מנזר המצלבה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה