מלים פיקנטיות odd words

איך אומרים אוטו טראנטה:פחנוע, אוטוטו JALOPY LEMON

אבן אקדח -קדחת

אבן אש

אלכוהול - כוחול ערבית

אלעיראק - הגדה החוף

חרמון - מקום של חרם

טופס - TYPE

עראק - זעה

צידון - ציד דיג

קנוניה - שותפות ביוונית חתונה ברומנית

רמון - מקום גבוה

שררה -משרה

תירס - מקור טורקי ע"פ אבן שושן

Electricty Consession in Jerusalem in 1926

For a great article on electricty consession in Jerusalem in 1926 and it's founder Mr. Mavromatis in Katedra Magazine number 44 click here. 

Condesed English Version: The Eucharist -- Catholic Conference Jerusalem 1893

"They came in their thousands"

Published in the International Herald Tribune- Ha'aretz 24 March, 2000


The eighth International Eucharist Congress in 1893 was the last time Catholics came here in droves – until last week. That event was also fraught with political drama, write Michael Aran and Dr Moshe Mossek.


It's a fair bet that no one reading this article will be able to remember back to the last really big Catholic event in the Holy Land. Before Pope Paul VI's brief 1964 visit, one has to go back all the way to 1893. An opportunity to further and counter European influences, and chance to solidify a claim on Jerusalem, a time to celebrate a papal anniversary – the Eighth International Eucharist Congress was all that and more.

It was the first time a significant Catholic congress had ever been held outside Europe. Here's a way to put this week's papal visit into perspective: The congress attracted scarcely more than 1,000 delegates, a far cry from the vast numbers of pilgrims that have made their way here this week.

In 1893, Pope Leo XIII was to celebrate 15 years of papacy. His Holiness's advisers saw the anniversary as an opportunity fraught with potential: a Eucharist Congress in Jerusalem would be a handsome anniversary celebration, and a congress dealing with Catholic issues in the Holy Land would be a welcome way of demonstrating a strong Catholic presence – papal supremacy – in Jerusalem.

In addition, the Eucharist Congress was intended to foster and brace Catholic pilgrimages to the Holy Land; the congress would strengthen the standing of the Vatican against rival churches that were increasing their stronghold in Jerusalem at that time. Last but not least, the congress would serve to strengthen ties with the Catholic Church in the East, branches of which had a semi-autonomous status and even in those days conducted their services in the vernacular – Arabic.

The British consul in Jerusalem, John Dickson, saw signs of incipient trouble in the scheduled congress. On December 22, 1892 he briefed the British Foreign Office.

"Any disturbance resulting from the meeting of an assembly as the above mentioned, presided over by a French archbishop, who would enjoy the personal as well as the political protection of France, would necessarily involve interference other than that of the local authorities, and the consequences would be difficult to predict."

But, plans continued, and two specially chartered steamers from Marseilles and Naples, 'Le Poitou' and 'La ville de Dresde' arrived at Jaffa in May 1893. The pilgrimage, headed by Cardinal Langenieux, the archbishop of Rheims, set off for Jerusalem on a specially decorated train. The pilgrims were met by the French consul, and the Latin Patriarch, the chief Catholic representative in the Holy Land. This was the first "media event" for the new rail service since its inception in 1892, less than one year before.

Despite the British Consul's misgivings, perfect order prevailed in the town during the whole time of the congress, which was held in the Franciscan Monastery of San Salvatore, adjacent to the New Gate in the Old City. Some of the pilgrims were housed in the neighbouring (and still functioning) Casa Nova Hospice; both buildings are located near the present Jerusalem Municipality.

Eliezer Ben Yehudah, reviver of the modern Hebrew language and editor of the Hebrew language newspaper Hatzvi , covered the event. He put it this way:

"Tonight, electric light will illuminate the specially erected marquee at Notre Dame de France (Notre Dame, located just outside the New Gate was founded in 1890. Then, as now, this was a hostel for Catholic pilgrims.) Lo! They brought electric-making machines with them from France. Behold! One corner of Jerusalem will be illuminated by the electricity; and when will all the streets of our city be thus lit? And the consuls of France, Austria and Spain, they being the Catholic consuls, went thither to greet His Excellency. All were attired in the most sumptuous dress and each was announced by their very own Qawass (an Ottoman herald of important personages)."

During the first days of the congress, the pilgrims celebrated Mass in the Church of St. Anne, then gathered at the Garden of Gethsemane and the Mount of Olives and entered the Church of the Holy Sepulcher in a solemn procession. The pilgrims visited Bethlehem en masse for High Mass at the Church of the Nativity. In the second week, several Eucharistic meetings were held at Notre Dame and at the Monastery of San Salvatore. Indulgences were meted out by Cardinal Langenieux during both weeks of the congress.

After the event, C.W. Hallward, acting British consul, wrote the following in a brief to the British Foreign Office:

"There were a series of reunions presided over by the cardinal who opened the proceedings. The meetings were attended by 27 bishops, along with French priests to the number of about 250 and many local ecclesiastics; the meetings were open to the public who attended in considerable numbers. The proceedings were conducted in French and consisted chiefly of a series of addresses from various members of the congress on subjects of ecclesiastical interest. All allusions to politics appear to have been carefully avoided, and I do not think that nay special political significance can be attached to the congress, except that it served to emphasize the fact that France exercises a general protection over the interests of the Roman Catholic Church"

In reaction to the congress, the Times of June 12, 1893 stated:

"The Eucharistic Congress recently held at Jerusalem has once more attracted attention to the policy of the Vatican in the East. While the convocation of the Congress is in great part due to the desire of

Leo XIII to bring about a rapprochement with a view to ultimate union between Western Catholicism and the Churches of the East, the diplomacy of the Holy See has at the same time taken advantage of the occasion to further French interest, thereby rendering signal service to the Government of the Republic…The representatives of certain powers at Constantinople were therefore well advised in calling the attention of the Porte [the Sultan] to this gathering and pointing out the possibility of its assuming political significance. They were informed in reply that the Ottoman government will take care that nothing be done to affect the rights and privileges of the powers or of the religious and charitable institutions in Jerusalem…."

The Franciscans, known as the custodians of the Holy Land and the only Christian presence in the Holy Land since Crusader times, from seven centuries earlier until the appointment of the first Latin

Patriarch by the Pope in 1847,decided that the Canali, the head of the Franciscan Order in Rome, would personally visit the Holy Land. The move was specifically targeted to balance out growing French influence.

Reactions to the congress in publications of the Greek Orthodox and Russian Churches were negative, and by no means resonant with the spirit of Christian brotherhood.

In his brief to the Quai d'Orsay in the wake of the Congress, French consul Ledoux reported that the other consuls had shown great interest in the event. He noted that the antagonism of other parties in Jerusalem was avoided by not dispatch units from the French fleet in Bei9rut. The consul lavishly praised the success of the congress in strengthening the status and standing of France and, not surprisingly, recommended that his consular staff be decorated.

From those days until the visit of Pope Paul VI to Jerusalem in 1964, the city saw no other Catholic event of comparable magnitude. In the sermon he delivered at the Church of St. Anne, Pope Paul alluded to the congress, reminding his listeners that the Eighth Eucharis Congress was a milestone in Christian harmony.

The tradition of Eucharist Congresses continues. On October 13, 1997, Time Magazine reported "Bob Dylan and the Pope will appear on the same bill at the 46th World Eucharist Congress in Italy.

The times, they are a-changin'? Maybe.

The Russian Fleet and Palestine in the 18th Century

הצי הרוסי בא"י במאה ה-18

במאה ה - 18 האמפריה העותמאנית היתה אחת מהמעצמות החשובות והיא שלטה על שטחים

נרחבים באירופה ברומניה בולגריה ויגוסלביה ויוון חלקים מהונגריה ודרום רוסיה כולל חצי האי קרים.

בשנת 1762 נסיכה גרמניה שנשאה לצאר הרוסי פטר השלישי הצליחה בהפיכת חצר להדיח את בעלה והרגה אותו והפכה לקיסרית של רוסיה הידועה כקתרינה הגדולה. אחד הקצינים שהשתתף בקשר היה גריגורי אורלוב היה במשך 10 שנים המאהב של קתרינה, חבר קרוב ויועץ(פלורינסקי 772).

היוונים האורתודוכסים והרוסים הפרובוסלביים היו קרובים מאד מבחינה דתית ועד 1483 הפאטריארך של קונסטנטינופול היה הסמכות הדתית והרוחנית של שתי הכנסיות. הרוסים חשבו שזאת חובתם הדתית והאינטרס הפוליטי שלהם להגן על על היוונים אורתודוכסים באמפריה העותמאנית בעיקר ביוון אך גם בא"י.

באוקטובר 1768 פרצה מלחמה בין טורקיה ורוסיה. עוד מספר שנים קודם לכן סוכנים רוסיים

נסו לארגן תנועות מרי בין הטורקים הנוצריים של האמפריה העותמאנית ובעקר ביוון(מריוט).

בנובמבר 1768 הציע גרגורי אורלוב לשלוח יחידות צי רוסי לים התיכון וכך לסייע ליוונים במאבקם נגד הטורקים ובכך להוות איום ישיר על קונסטנטינופול. אלכסי אורלוב אחיו של גריגורי שהיה בחופשת החלמה באיטליה נבחר לעמוד בראש הצי .

הופעתו הבלתי צפויה של הצי הרוסי בים תיכון היה אחד מהמאורעות המדהימים של המאה ה - 18.זה היה איום חדש ורציני לטורקים ושינה את מהלך המלחמה הרוסית טורקית. מעבר לכך זאת היתה התפתחות שבריטניה הגדולה תרמה לה רבות בצורה ישירה. 2 אדמירלים בריטים גרייג (GREIG) ואלפינסטון(ELPHISTONE) שהצטרפו לצי הרוסי קודם לכן והיו המפקדים הצבאיים של הצי תחת פיקודו של אורלוב. אוניות הקרב בדרכן מהים הבלטי לים התיכון עגנו מספר ימים בנמל האנגלי האל(HULL) ושם הצטיידו במזון ותחמושת, וכמו כן הסתייעו בצי הבריטי בים התיכון(אנדרסן 154).

בשנת 1770 פרץ מרד יווני נגד הטורקים במוריאה אשר בדרום יוון, מרד שבהכנתו סייעו סוכנים רוסיים. הצי הרוסי ניסה לבצע נחיתה ביוון(קינרוס, 400)אולם לא קבלו סיוע מספיק מהיוונים ונאלצו לסגת והטורקים החלו במסע נקמה נגד היוונים. הרוסים תקפו את הצי הטורקי ליד האי כיוס,גרמו לו אבדות כבדות ואלצו אותו למצוא מחסה במפרץ צ'סמה ליד העיר איזמיר. בין ה - 5 ל - 7 ביולי 1770 התחולל קרב צ'סמה והוא הוכרע לאחר שקצין בריטי הדליק ספינה טורקית שנתפשה ושלח אותה לנמל והצי הטורקי הושמד ע"י האש מבלי שהרוסים נאלצו לירות יריה נוספת(אנדרסון 246, מריוט 150 ג'ונו 64). הקרב של צ'סמה כמו הקרב של טרפלגר כ - 40 שנה לאחר מכן הוא קרב ימי ששינה את ההיסטוריה יצר מיתוס לאומי ואלכסי אורלוב הוסיף את צ'סמה לשמו(מדריאגה211).

במאה ה- 18 א"י היתה אחד מהמחוזות הנדחים והמוזנחים של האמפריה העותמאנית.מבחינה מנהלית החלק הצפוני - הגליל - היה תחת שלטון הואלי(המושל) של צידון והחלק הדרומי של א"י -מחיפה דרומה כולל ירושלים - היה תחת שלטון הואלי של דמשק. שני המושלים היו כפופים ישירות ל"שער העליון".

המנהיג המקומי הבולט ביותר בא"י במאה ה - 18 היה דהר אל עמר שמקום מושבו היה בטבריה.

במשך 30 שנה בין השנים 1745 ו 1775 הוא שלט בפועל בחלק הצפוני של א"י ודרום לבנון. הוא התמנה באופן רשמי למושל עכו ושם היה מקום מושבו. עכו באותה תקופה היתה היתה נמל קטן שם התיישבו כבר במאה ה - 17 סוחרים צרפתיים(מאסון) ודהר הפך את עכו לנמל המסחרי החשוב ביותר בא"י שתפש את מקומה של צידון שעד אז היתה הנמל החשוב ביותר של א"י(א.כהן,עכו,160 כתר,126).

היריב העיקרי של דהר היה המושל של מחוז דמשק עותמאן פחה, שרק ב - 1770 קיבל רשות מקושטא לרסן את דהר. באותו זמן , במצרים שהיה תחת הסוזרניות של הסולטן,אולם למעשה היתה במעמד עצמאי, השליט הממלוכי עלי ביי החליט לצאת במלחמה נגד הסולטן ואף הצליח לכבוש את מכה. עלי כרת ברית עם דהר במטרה לכבוש את סוריה וא"י מידי הסולטן. הוא פלש לא"י וביוני 1771 הביס את צבאו של עותמאן וכבש את דמשק. לאחר מכן נאלץ עלי לדכא מרד מבית וחזר עם צבאו למצרים דהר נשאר לבדו לעמוד בפני צבאו של עותמאן. דהר הצליח בספטמבר לנצח את צבאו של עותמאן ובני בריתו הדרוזיים בקרב ליד החולה(ג'ונו 85) ובאוקטובר 1771 הוא כבש את צידון שהיתה אז בירת המחוז. הסולטן שהיה מודאג מנצחונו של דהר מינה מפקד חדש, עותמאן אלמצרי. במאי 1772 צבא טורקי חדש שנתמך ע"י המנהיג הדרוזי ג'ונבלט הטיל מצור על צידון. עלי ביי שהודח וברח עם צבא ממלוכי קטן לא"י והצטרף לדהר. השניים החליטו לבקש את אלכסיי אורלוב לשלוח מספר ספינות רוסיות כדי לעזור להם נגד הטורקים(הד 57, בזילי 27, 343). הספינות הרוסיות שהיו רחוקות מנמלי הבית שלהם וללא אפשרות לקבל אספקה שוטפת עסקו בפעילות צבאית שכללה פשיטות על החוף הטורקי וכן על איים יוונים בים האגאי וכן בפעילות פיראטית של תפישת אוניות והיו מוכנים לסייע למנהיגים מקומיים בסכסוכים עם השלטון המרכזי בקושטא תמורת כסף ומזון(אביצור 154-156).

יחידות של הצי הרוסי הופיעו בצידון ב - 11/6/1772 הפגיזו את הכוחות הטורקיים מתותחים של הספינות וכוחתיו של דהר התקיפו את עיר מהיבשה. ולפי דווח של הקוסול הצרפתי הכוחות הטורקים אבדו את עשתונות ונכנעו לאחר קרב של שעתיים(בזילי 344, הד 58 פרסון 279).

המושל הטורקי של דמשק חשב בטעות שהספינות היו צרפתיות או מלטזיות ודרש מהמסיונרים הצרפתיים בדמשק לפנות לקונסול הצרפתי בצידון,אולם האחרון השיב שמדובר בפינות רוסיות

(ראפק 293).

למחרת היום הפליגו הספינות הרוסיות לביירות שם התבצרו מתנגדים של דהר הפגיזו בתותחיהם את העיר והכוחות המקומיים נכנעו תוך זמן קצר. הרוסים דרשו וקבלו סכומי עתק מתושבי ביירות ומשם חזרו לעכו ולאחר מכן לאי פארוס שבים האגאי(הד 58, בזילי 344).

בנתיים הושגה שביתת נשק זמנית בין רוסיה וטורקיה ביוני 1772 והסולטן שהיה מודאג מהדרדרות המצב בא"י שקל לשלוח את הצי הטורקי שהתפנה, לא"י. אורלוב הסכים לקחת על עצמו לחסום את הצי הטורקי(ראפק296). קצינים רוסיים הביאו נשק לכוחותיו של דהר באוקטובר 1772 שצרו על יפו והוא כבש את העיר בינואר 1773(ג'ונו19).

לאחר שהרוסים עזבו את ביירות הדרוזים לא הורשו לחזור לשם וקצין צעיר בשם אחמד ג'זאר

מונה למושל ביירות. הוא התפרסם כלוחם קשוח ואכזרי במצרים ולאחר כן שרת תחת פיקודו של מושל דמשק.

הדרוזים רצו לכבוש מחדש את ביירות וחליטו לכרות ברית עם דהר. בתמיכתו הם הטילו מצור על ביירות שמנתה אז כ - 5000 תושבים, וצידון ועכו היו גדולות ממנה(פרסון 285 + הד 54). הצי הרוסי הפליג מיוון במאי 1773 דרך קפריסין מצרים והגיע ביוני לעכו.והגיע להסכם חודש יותר מאוחר להסכם ולפיו הם יסייעו לדרוזים ולדהר לגרש את הטורקים מביירות(בזילי 344). המצור על ביירות נמשך מיולי עד אוקטובר 1773 כשבראש הכוחות הנצורים נלחם בגבורה ג'זאר פחה,ונאלצו להכנע לאחר שכוחות הסיוע מדמשק הובסו ע"י בנו של דהר. הרוסים נשארו בביירות עד ינואר 1774 ורק אז קבלו את מלוא התשלום. לפי (בזילי 346 ) הדרוזים היו כה אסירי תודה שהם בקשו אזרחות רוסית. זאת היתה הפעם הראשונה שכוחות של מעצמה לא- מוסלמית סייעו בידי נתינים מוסלמיים.

המלחמה בין טורקיה ורוסיה הסתיימה עם חתימת חוזה קוצ'וק קיינרג'י ביולי 1774.והצי הרוסי

הפליג הביתה. דהר היה כבר בין 80 והוא ניסה לפייס את הממשלה בקושטא לאחר שלכס המלוכה עלה סולטן חדש עבדול חמיד הראשון. אולם הממשלה העותמאנית החליטה שהגיע העת להכניע את דהר ושלחה צבא בדרך היבשה והצי הטורקי הפציץ את עכו מהים,צבאו של דהר הובס והוא נהרג בקיץ 1775. הסולטן מינה את אחמד ג'זאר גיבור ביירות למושל עכו ושנה לאחר מכן הוא מונה לואלי של צידון. בשנת 1799 ג'זאר עמד בגבורה מול כוחותיו של נפוליון ולאחר מצור של מספר חודשים על עכו הוא אילץ אותו בעזרת הצי הבריטי, להסיג את כוחותיו ולחזור לצרפת.

כרטא: מפות מפות 140 - 142.

א.מ. 210385

פמת''א ענ/7886/04

מ.א. 603873

International Eurcharist -- Catholic Conference in Jerusalem 1893

כנס בינלאומי קתולי בירושלים בשנת 1893

בחודש מאי 1893 התקיים בירושלים כינוס גדול של אנשי דת וצליינים קתוליים שנקרא הקונגרס האוכריסטי השמיני (Eucharistic) הבינלאומי.

האוכריסט

בחג הפסח לפני שנצלב אכל ישו עם 12 תלמידיו את הסעודה האחרונה. הוא ידע שסופו קרב וכי אחד מהם יסגיר אותו. בזמן הארוחה לקח ישו לחם ובצע אותו ונתן לתלמידיו באומרו להם: "קחו ואכלו זה גופי". לאחר מכן לקח את כוס היין ברך ונתן להם באמרו: "שתו ממנה כולכם כי זה דמי דם הברית (החדשה) הנשפך בעד רבים לסליחת החטא".

האוכריסט היא אחד ‎מהתוארים העתיקים לתפילת הפולחן העקרית בנצרות מקור השם ביוונית שפרושו Thanksgiving, והמזכיר את "ברכת המזון היהודית". האוכריסט היא תפילת הודיה והיא חלק מהמיסה המרכזית של הנצרות.

בזמן התפילה נותן הכהן למשתתפים לחם ויין ומאציל לכל אחד מהמשתתפים את חסד האוכריסט.

האוכריסט הוא חלק מנפשו וגופו של ישו והיא בטוי לאהדה ולחסד (Pieta), שהם אחד מעיקרי הבשורה של הנצרות. בכך מתחבר כל מאמין לאל והופך חלק מגופו ורוחו של האל.

הקונגרסים האוכריסטים

לפי האנציקלופדיה הקתולית הקונגרס האוכריסטי הוא מעמד של התכנסות של ‎אנשי דת והדיוטות, שמטרתם לחגוג את "האוכריסט הקדוש" ולחדש את האמצעים להפיץ את הבשורה והידיעה שלה ברחבי העולם.

"הנוכחות האמיתית" (The Real Presence) מתבטאת בלחם והיין, שהם גופו ונפשו של ישו הנוצרי, והיא אחת מהדוגמות העיקריות של האמונה הקתולית, ולכן יש לה חשיבות גדולה "כאוצר יקר ביותר" שישו השאיר לכנסיה,‎ ומהווה מקור לחסד הנוצרי. הקונגרסים האוכריסטים שמשו כמקום התוועדות של המאמינים למחשבה כיצד להפיץ בפני המוני הנוצרים את הבשורה של האוכריסט הקדוש של אהבה וחסד.

הקונגרס הראשון התקיים בעיר ליל שבצרפת ב1881-. מאוחר יותר התקיימו קונגרסים באביניון, ליאג' (בלגיה), פריבורג (שוויץ). בקונגרס ה5- שהתקיים בטולוז 1886 השתתפו כבר כ30- אלף איש. הקונגרס ה7- התקיים בפריז ובקונגרס השמיני שהתקיים ב1890- באנטוורפן השתתפו כ150- אלף איש, ובין המארגנים היה הארכיבישוף של ליאג' Doutelereux.

ב1882- יזם המסדר של האחים האוגוסטינים את חידוש הצליינות לארץ ישראל שהחלה ב1853- והופסקה ב1870- בשל מלחמת צרפת - גרמניה. בשנת 1872 עלו לרגל לארץ ישראל כ1,000- צליינים, ולאחר מכן הגיעו מידי שנה כ350- איש. ביניהם כמרים ואפילו בישופים. הצליינים הגיעו באוניה מיוחדת. בשנת 1892 נרשמו רק כ280- איש והורגש צורך לתת תנופה מחודשת לתנועת הצליינות, ביניהם כמרים ואפילו בישופים, כשכולם הגיעו באניה מיוחדת.

מאמצע המאה ה19-, עם סיום מלחמת קרים ב1856-, שוב מגיעים לירושלים אלפי צליינים. הפעם אלה פרבוסלביים מרוסיה. בין אודסה ויפו נפתח קו אוניות סדיר במחירים מוזלים ונבנו אכסניות לעולי הרגל במגרש הרוסים. בתחילת שנות ה90- הסתיים שיפוץ חלק מהאכסניות, וכך, למשל, ב1895- הגיעו ארצה כ5000- עולי רגל רוסיים.

האפיפיור ליאון ה13- החל כהונתו בשנת 1878, ושנת 1893 היתה גם שנת היובל ה15- שלו. הוא גילה התעניינות מיוחדת בכנסיות המזרחיות (דהיינו כנסיות מקומיות בלבנט שהיו קשורות לכנסיה הקתולית). כך, למשל, בזמנו חוסל הקרע בין הותיקן והארמנים הקתולים, הוקם סמינר עבור החלדאים בעיר מוסול והוא יזם הקמת הסמינר המלקיטי בכנסיית סנטה אנה בירושלים בשנת 1881.

תקופת כהונתו של ליאון ה13- התאפיינה ביחסים טובים עם צרפת ותמיכה בדרך כלל בפרוטקטורט הצרפתי על הקתולים באימפריה העותומאנית. הוא גם טיפח את היחסים עם הסולטן כדי לחזק הקשר עם הכנסיות המזרחיות הקשורות לותיקן.

החל מאמצע המאה ה19- הוותיקן מנסה להגביר מעורבותו הישירה באימפריה העותומאנית. מגמה זו נתקלה בהתנגדות צרפתית שנבעה מחשש לערעור מעמדה במזרח כמגינת הקתולים באימפריה העותומאנית. הצרפתיים התנגדו למנויו של נציג אפוסטולי (נציג האפיפיור) בירושלים.

כבר בזמנו של וולרגה (Valerga) שמונה לנציג הראשון של האפיפיור ב1847- היו היחסים עם הצרפתים לא טובים .

מדי פעם היו תקריות בין נציגי הוותיקן ובין הנציגים הצרפתיים הדיפלומטיים, כמו בשנת 1881 כאשר הקונסול הצרפתי בבירות התלונן שאחד משליחי הוותיקן פיאבי Piavi)), (וראה עליו בהמשך) אינו מכבד את צרפת.

ב1872-, לאחר מותו של ולרגה, מונה בראקו לפטריארד לטיני בירושלים, ובתקופת כהונתו שהסתיימה ב1889- גדל מספר הקתולים בארץ ישראל מ7,500- ל13,500- אלף ונפתחו 12 מסיונים חדשים.

ב1889- מונה האיטלקי פיאבי (Piavi) לפטריארך הלטיני של ירושלים, ובכך היה לפרנציסקני הראשון שמונה לתפקיד. הוא לא היה ביחסים טובים עם הצרפתים עוד מזמן הקמתו של הסמינר להכשרת כמרים מלקיטים ב1881- בכנסיית סנט-אנה.

הקרדינל סימוני, שהיה ראש האגף בותיקן המטפל בקתולים בארצות הלא קתוליות, יחד עם פיאבי רצו שהסמינר יהיה בחסות הוותיקן. אולם ראש מסדר "האבות הלבנים" הקרדינל לביגרי (Lavigerie), שמשרד החוץ הצרפתי הפקיד בידיו את ניהול כנסית סנט-אנה, אשר שוקמה על ידי הארכיטקט הצרפתי מאוס (Mauss), הצליח לגרום שלוותיקן לא תהיה דרישת רגל בסמינר המלקיטי והוא יהיה בחסות צרפתית מלאה.

בראש הועדה המארגנת של הקונגרס האוקריסטי של 1893 עמד הארכיבישוף של ליאג', דוטרלו (Doutereloux). הוא העלה לראשונה את רעיון הקונגרס בפני האפיפיור באפריל 1892. קיום הקונגרס בירושלים נועד לתת תנופה לתנועת הצליינות לא"י וכן לחגוג את יובל ה15- לכהונתו של ליאון ה13-. באפריל 1892 הסכים האפיפיור לתת חסותו לקונגרס, בתנאי שתתקבל הסכמה מהשלטונות העותומניים. משרד החוץ הצרפתי נמנע מלתת חסות רשמית לקונגרס וביקש מהמארגנים לשמור על פרופיל נמוך.

ראש הקסטודיה של ארץ הקודש (הפרנציסקנית) לעומת זאת נתן את תמיכתו. ההכנות לקונגרס כללו הכנת חומר רקע בחוברות דבר שהיה בבחינת חידוש וכן מאמרים בעתונים כנסייתים.

בנובמבר 1892 מונה הקרדינל לנגיה (Langenieux). הארכיבישוף של ריימס (Reims), שמזה זמן גילה התעניינות בכנסיות המזרחיות כשליח האפיפיור לקונגרס האוכריסטי, והוא מינה כעוזרו את האב מישל, שנמנה על מסדר האבות הלבנים, והיה ממקימי הסמינר בכנסיית סנט אנה, שם כהן כמורה במשך 5 שנים.

הקונגרס של שנת 1893

לקראת סוף שנת 1892 כותב הקונסול הבריטי בירושלים דיקסון שנודע לו שבשנה הקרובה עומד להתקיים קונגרס חשוב בירושלים את הדו"ח הבא:

"ברצוני למסור שהעתון הפריסאי "Autorite" דווח ב4.12.1892-... שבאפריל 1893 מתכונן האפיפיור לשלוח לארץ ישראל קרדינל צרפתי, לשבת בראש ועידה של כמרים לטינים שתתקיים בירושלים. המדובר בארכיבישוף של ריימס, שבצרפת אין יודעים מה בדיוק מטרת הועידה (Conference) אולם מניחים שהיא נועדה לחזק את מעמד הכנסיה הלטינית במזרח.

אם תתגשם כוונת האפיפיור לקיים הועידה, אין ספק שתהיה התרגשות (Excitement) וקנאה (Jealousy) בין הכתות הנוצריות שאינן מכירות בסמכותו, וכן תעורר הועידה את הקנאות המוסלמית. אצל הכנסיה היוונית האותודוכסית במיוחד, לא תתכן שלא תתעורר קנאה ושנאה, היות והרוסים, שמתמיד רוצים להכניס את היוונים תחת חסותם, עלולים להתערב וסיבוכים רציניים עלולים להתעורר.

המאבקים בין היוונים והלטינים בירושלים ובבית לחם מגיעים לפעמים למהומות (Riots), ידועים ומתרחשים כמעט מידי שנה, ולא מגיעים למימדים רציניים רק בשל התערבות השלטונות הטורקיים. כל הפרעה (Disturbance) שתגרם בשל הועידה שהיא בחסות צרפתית תחייב התערבות מעבר לזאת של השלטונות המקומיים (דהיינו של השלטון המרכזי בקושטא)."

בתחילת 1893 התחילו להתעורר חששות שגורמים שונים יגלו התנגדות לקיומו של הקונגרס. עיקר ‎החשש שהשלטונות העותמניים ינסו למנוע את הכינוס. פיאבי הנציג האפוסטולי בירושלים כתב לרומא שללא פירמן מהסולטן לא יוכל לקבל באופן רשמי את פני באי הקונגרס, וביקש מראש "הפרופאגנדה" לדוחובסקי רשות להעדר מהעיר, אולם האחרון ביקש ממנו להשאר בירושלים. פיאבי גם חשש שזרם של צליינים צרפתי יפר את האיזון ביחסים עם הנוצרים המזרחיים ועם השלטונות העותומניים. ואכן אף אחת מ11- הפגישות של הקונגרס לא התקיימה בפטריארכיה הלטינית.

באפריל 1893 כותב הקונסול הבריטי דיקסון, שבאמצע מאי יתקיים הקונגרס ומטרתו לדון בענינים דתיים. הקונסול הבריטי ממשיך וכותב, שהכנסיה היוונית והכנסיות המזרחיות האחרות אינן מקבלות את הקונגרס בברכה.

התנגדות זאת, שניצניה הופיעו כבר בתחילת 1893, היא אחת הסיבות, שהוחלט לשים דגש על האופי הצלייני של הקונגרס. גם הקונסול הצרפתי Ledoux דווח, שהיוונים מתנגדים לקונגרס ויחד עם זאת בסיוע של 2 בישופים יוונים - קתוליים עשו רבות להרגיע את היוונים.

ב12.4.1893- יצאו כ700- צליינים צרפתיים ממרסיי בדרכם לרומא שם קיבלו את ברכתו של האפיפיור. עוד קבוצה של 350 צליינים הפליגו ב20- לאפריל ישירות ממרסי. הצליינים התבקשו להיות זהירים כדי לא לעורר את רוגזם של השלטונות הטורקיים, וכן לא לפגוע בכבודם של הכנסיות המזרחית.

ב11.5.1893- כותב הקונסול הבריטי בירושלים דיקסון, שב5.5.1893- הגיעו ליפו 2 אוניות קיטור. הקרדינל לנג'ניה הגיעו ליפו יומיים לאחר מכן ב7.5.1893-. שם התעכב זמן מה, היות ובקושטא התנהל מו"מ עם השגרירות הצרפתית על תוכנה וצורתה של קבלת הפנים, שתוכן לנציגו האפיפיור. כן מדווח דיקסון, שכנראה שגם יחידות צי צרפתיות יגיעו מביירות ליפו.

ב26.5.1893- מדווח Hallward סגן הקונסול מבירות שהגיע לירושלים להחליף את דיקסון שנפל למשכב שהקרדינל הצרפתי לנג'ניה הגיע ברכבת מיוחדת מיפו ב13.5.1893- ונתקבל על ידי הקונסול הצרפתי, ראש העיר ונציגים מכל הקונסוליות וקהל רב וביניהם צליינים צרפתיים. בין מקבלי פניו היו 38 בישופים מזרחים ומערביים.

היה זה לדברי סגן הקונסול הבריטי בקור ראשון של קרדינל בירושלים מאז ימי הצלבנים. הקרדינל החליט שלא לבקר בכנסיית המולד בבית לחם לאחר שנודע לו שהיוונים אורתודוכסים לא יתירו לא להכנס דרך הכניסה הראשית שנמצאת ברשותם.

הקרדינל לנג'ניה נשא את נאום הפתיחה של הקונגרס (שהעתק ממנו מצורף לדו"ח) ב15.5.1893-. בקונגרס השתתפו 27 בישופים 250 כמרים והנאומים נישאו בשפה הצרפתית. מטרת הקונגרס היתה לקרב הזרמים השונים של הכנסיה הקתולית במזרח ויחד עם זאת ניתנה הבטחה שאין כוונה להחליף את הפולחן היחודי של הכנסיות המזרחיות בפולחן הקתולי.

סגן הקונסול מסיים את הדווח באמרו שלקונגרס אין משמעות פוליטית אם כי הוא מציין שמעמדה המיוחד של צרפת בארץ ישראל נשמר.

הקרדינל לנג'ניה הגיע ב13- למאי 1893 לירושלים לדברי המארגנים התאסף קהל של כ100- אלף איש ברחובות ירושלים לקבל את באי הקונגרס שמספרם נאמר בכ1,500- איש. את פני הקרדינל קיבל כל הסגל הדיפלומטי בעיר בראשותו של הקונסול הצרפתי Ledoux. באי הקונגרס צעדו לאורך מסלול של כ12- ק"מ מלווים ביחידות צבאי ומשמר כבוד של הקוואסים (משרתים) של הקונסולים.

היה זה בקור ראשון של קרדינאל מאז מסעי הצלב כ800- שנה קודם לכן. ליד כנסיות הקבר קבלו את פני הקרדינל קבוצה גדולה של נזירים ויוונים. בתוך הכנסיה הקריא הקרדינל מכתב של האפיפיור (הבולה) נשאו והנוכחים תפילת הודיה (Te Deum). בתום התפילה הצהיר הקרדינל לנג'ניה חגיגית, שהפולחן היחודי של הכנסיות המזרחיות ישמר.

מתוך התוכנית שצורפה לדו"ח של הלוורד, אנו למדים שבאי הקונגרס השתתפו בתפילות בכנסית הקבר ובעוד מספר מקומות קדושים. כמו כן התקיימו ביקורים בכנסית המולד, בבית לחם, במסגד עומר, בנהר הירדן ועוד מספר אתרים. כן התקיימו מספר מפגשים רוחניים בהם דנו במשמעות הדתית של ה"אוכריסט".

הקונגרס התקיים במנזר הפרנציסקני ובין המשתתפים החשובים הארכבישוף היווני קתולי יוסף, הפטריארך פיאבי, הקרדינל דוטרלו וראש הקסטודיה הפרנציסקנית של ארץ הקודש קאסטלמדה (Castlemada). זמן רב הוקדש לכנסיות המזרחיות, שדובריהם דיברו ארוכות. נציגי הותיקן מצידם הבטיחו חגיגית שהמעמד המיוחד של הכנסיות ישאר.

הקונגרס הסתיים ב21.5.1893- ואת נאום הסיום נשא הקרדינל לנגניה. ב25.5.1893- נערכה ארוחה חגיגית על ידי הקרדינל, שאליה הוזמנו נציגי כל הקונסוליות.

הקרדינל לנג'יה ניהל במהלך הקונגרס שיחות עם הבישופים המזרחיים (ראשי הכנסיות המזרחיות הקתוליות), עם הפטריארך היווני גראסימוב ועם הבישופים הסורים והקופטים, כשחלק מהפגישות התקיים בכנסית סנטה אנה, הנמצאת בדרך היסורים (ויא דולורוזה).

התגובות לאחר הקונגרס

הקהילות הלא קתוליות התיחסו לקונגרס בצורה קורקטית ומנומסת. הם שלחו משלחת לקבל את פני הקרדינל בתחנת הרכבת. היוונים קבלו אותן באופן חגיגי בכנסית הקבר. גם הארמנים קבלו אותו יפה הבישוף הסורי יעקוביטי מירושלם והבישוף ה‎קופמטי נפגשו עם הקרדינל והפגינו כלפיו רגשי ידידות (פגישה זאת התקיימה כאילו במקרה).

הקונגרס חיזק את מעמדם של ראשי הכנסיות המזרחיות. כן יש לציין שב1895- בקושטא התקיים מפגש בין ליאון ה13- והפטריארך האקומני.

הבישוף דוטרלו, ראש הועדה המארגנת, היה מאד מרוצה מהקונגרס ודווח לותיקן על התקרבות בין הכנסיה היוונית - האורתודוכסית ולכנסיות המזרחיות. האפיפיור אמר בפגישה עם הקרדינל לנג'ניה לאחר הקונגרס, שהוא סבור שהכנסיות המזרחיות צריכות להמשיך בפולחן היחודי שלהם. האפיפיור קבע גם מתוך התחשבות ברוסים, שאינו רוצה להתקרב יותר מדי ליוונים - אורתודוכסים.

עיקר הביקורת של הקרדינל היתה מכוונת נגד הפטריארך הלטיני פיאבי, שבו ראה יריב קשה, וכן היתה לו הסתייגות מסויימת מהפרנציסקנים. פיאבי היה מרוצה ממהלך הקונגרס, אך חשש מכך שהוא מעלה את יוקרת צרפת.

הכומר הגרמני שמיץ דווח בעתון Der heilige land, שהקונגרס העלה את קרן הצרפתים.

בעקבות הקונגרס החליט ראש המסדר הפרנציסקני ברומא, האיטלקי קנאלי (Canali), לערוך ביקור בא"י, לאחר שמזה מאות שנים לא נערך ביקור כזה. הוא הגיע שבוע לאחר סיום הקונגרס והקונסול הצרפתי היה סבור שהביקור נועד לאזן השפעתה הגוברת של הצרפתים.

כחודש לפני פתיחת הועידה דווח הקונסול הצרפתי לפריז, שהרוסים בעקבות הקונגרס מעודדים את תנועת הצליינות ואף שוקלים פתיחת בתי-ספר נוספים.

מיד לאחר הקונגרס השתררה מתיחות מסויימת בין צרפת לרוסיה ביחס לארץ ישראל וזאת בשל פגיעה בסטטוס קוו בבית לחם על ידי כומר רוסי, ורצח של פרנציסקני על ידי מדריך תיירים רוסים. יחד עם זאת פעל הקונסול הצרפתי אצל עמיתו הרוסי ארסנייב והודיע לו, שליוזמי הקונגרס אין כל כוונות אנטי רוסיות.

אלפונס אלונסו, בן לאחת המשפחות הקתוליות הקשורות בקסטודיה הפרנציסקנית, פרסם בשנת 1902 חוברת בת 226 עמודים, שיוחדה כולה לקונגרס וכתב, שלקונגרס היתה השפעה מזיקה, היות והכפיפה את המטרות הרוחניות של הקונגרס למען קידום אינטרסים פוליטיים של הצרפתים.

במאמר בבטאון הרוסי של החברה האמפריאלית לא"י נאמר, שהקונגרס היה במהותו צרפתי ושפר מעמדה של צרפת באזור והפגין זלזול במזרחים ולא הביא לשפור ביחסים עם יוונים. אותה דעה גם מביע פדאפודולוס בספרו על תולדות הכנסיה היוונית בירושלים.

תוצאות נוספות של הקונגרס

הוקמה הפטריארכיה באלכסנדריה כדי ‎לסייע לקופטים הקמת סמינרים לכנסיות המזרחיים (כמו בסנטה אנה בירושלים).

בקושטא הוקמו ליוונים ולסלבים סמינרים מזרחים כדוגמת זה שהוקם בסנטה אנה בירושלים. במצרים הוקם סמינר כזה לקופטים ובארץ ישראל לכנסיה הסורית ובאדרינפול לבולגרים. כן הוקם מרכז יווני קתולי בקושטא וכן הוקמו מכללות (Collges) ברומא ובאתונה. כן הוקמו מרכזים קתולים בטורקיה, יוון, הונגריה, אמריקה לחכבר הכנסיות המזרחים.

הנציג האפוסטולי בבגדד דווח על התעוררות גדולה אצל הנסטוריאנים בעירק וקורדיסטן ‎והיעקובוטים בסוריה ב1895- דווח הפטריארך גריגוריוס על חזרה בתשובה של אלפי נוצרים.

בTimes- הלונדוני פורסם ב13- יוני 1893, דהיינו כ3- שבועות לאחר סיום הקונגרס מאמר סיכום מפי כתב העתון בוינה.

העתון מציין, שהאפיפיור רוצה לקרב את הכנסיות המערביות לכנסיות המזרחיות הלא קתוליות מחד, ולחזק מעמדם של הצרפתים במזרח הקרוב מאידך. הממשלה הצרפתית שלחה יחידות של הצי הצרפתי המוצב ליד חופי סוריה להפליג לארץ ישראל.

ברומא הגזימו בפרשנות כאילו חלה התקרבות אמיתיות בין הכנסיות במערב לבין הכנסיות במזרח ואין שנוי משמעותי ביחסי מערב ומזרח.

הקונגרס הראה פעם נוספת את הקשר החזק בין הותיקן וצרפת, שתחת חסותה נמצאות רבות מהמשלוחות הקתלויות במזרח. הברית בין הותיקן וצרפת היא פרי עבודתו של הקרדינל לביג'רי המנוח, מייסד מסדר האחים הלבנים.

השגריר הצרפתי כתב ב15.6.93- שהקונגרס הזה יכול היה להיות מקור לסכסוכים והדאיג את כל העולם (דהיינו המוסלמים והכנסיות הלא קתוליות) והיו צריכים לעשות מאמצים רבים להרגיע את הסולטון השגרירים בקושטא וראשי הכנסיות הלא קתוליות ורק הודות לחכמתו ותבונתו של הקרדינל לנג'יה זכה הקונגרס להצלחה בכך שגרם לקרוב לבבות.

העתונות העברית

ביום 30.4.1893 פרסם עתונו של בן-יהודה "הצבי" את הידיעה הבאה:

"ביום ה' במאי תבוא השיירה הגדולה של הסיירים הקתולים הצרפתים הבאה לסייר את הארץ לשם חיבת הקדש. מספרם כאלף איש מכל קצות צרפת וגם מארצות אחרות וכבר החלו להכין הכנות גדולות בכל הדירים ובתי הכנסת אזרחיים של הקתולית הגדולה."

שבוע לאחר מכן כותב העתון, שחלק מהשיירה הקתולית הגדולה - כשמונים איש - כבר באו הנה, והחלק היותר גדול - כארבע מאות איש - הלכו לחיפה ומשם שבו ובאו במסילת ברזל לעירנו אתמול ביום החמישי לפנות ערב. בתוך הבאים יש דם הארשוך של המרוניתים וראש העדות של העם הזה. ביום השבת או ביום ראשון צריכים לבוא עוד כחמש מאות איש קתוליים מכל העמים והארצות.

האספה הקתולית הכללית תהיה בעירנו היום, י"א באפריל (צ"ל 13 במאי), הוא יום בשבוע הבא.

גם מאלכסנדריה בא הכומר הארמני, האב פטרוס אפליאן לעמר על האספה את האוק (ראש הכמרים) של הארמנים הקתולים במצרים.

שבוע לאחר מכן ב12.5.1893- מופיעה בעתון ה"חבצלת", שעורכו היה יהושע פרומקין וביטא את הדעות של הישוב הישן, ידיעה קצרה (בעוד שבן יהודה ייצג את הזרמים היותר מודרניים):

"עירנו המיה כאלף קתולים תושבי צרפת ספרד ואוסטריה ואיטליא שנאספו ובאו לעירנו בהם אחד הקארדינלים המשנה לראש היוזואיטים, ערצבשאפים, בישאפים וכמרים גדולים מושאי משרות בארצותיהם. ימים מעטים ישבו האורחים האלה בעירנו ולפי דברת רבים יועצו על אודות ענינים הנוגעים לחזוק דתם.

גם גדולי הכומרים הקתולים אשר בסוריה ארם ובבל באו אל האסיפה לעירנו וכל בתי המלון אשר לכנסיות הקתולים מלאים בהם."

בן-יהודה נתן באותו יום בעתונו סקירה מאד רחבה וכתב:

"וחוצות ירושלים מלאים סירים וסירות מהשירה הקתולית, רבם כמרים צרפתים ומהחלונים לא הכמרים, הרוב הוא נשים ורובן זקנות אבל יש לפחות מעט גם בחורות טובות מראה. רב הסירים והסירות מתאכסנים בבית הכנסת-אורחים של הקתולים "נוטרדם דה פרנס" שתחת ראשות האב הנכבד ג'רמר וביתר הדירים ובתי הכנסות- אורחים של הקתולים ומעט מהם בבתי האורחים בעיר.

בבית הכנסת "נוטרדם דה פרנס" נטו אוהל גדול ואור החשמל יאיר אותו בלילה. מכונות מנורות החשמל הביאו איתם מצרפת המכניק כי וקסמן הקים המכונות וכונן הכל. והנה זכתה ירושלים בפינה אחת, לאור החשמל. מתי נזכה לחשמל בכל חוצות עירנו? כל ימי השבוע הזה העבירו הסירים בסיורים למקומות הקודש ובתפילות ותחנונים הלך ילכו בתהלוכה מסודרת בהדרת קודש בלב מלא שמחה וגאווה ואיתם הכמרים הרבים ותלמידי בתי הספר הרבים להקתולים פה מלווים אותם בכלי מנגנים וישור וכמה פרסום הם נותנים להדבר.

העתון היומי שלהם "לה כרואה" (הצלב) היוצא בפריש מספר לקוראיו בכל יום את פרשת המסע ומאורעות הסירים הבאים אליו בתלגרם מכל תחנה ותחנה ממרשליה מרומא ובפרט מיפו נשלחו תלגרמים מבשרים דבר בוא הסירות והפלגתם לדרכם ומעמד בריאותם ורוחניותם. מיפו הודיעו כי אחת הסירות שהיתה משרתת בבית אחד הכמרים בצרפת ואשר השתוקקת כל ימי הלעלות לארץ הקודש, מתה בדרך ומיתתה היתה כל כך בחסידות בתענוג קבלת דין שמים עד כי היתה מופת לכל הסירות ומעתה זכותה תגן על כולם.

ועוד שבוע ישהו הסירים אתנו. מחר ביום שבת בערב יעשו קבלת פנים בהדרת חג לכבוד רוממות החשמן לנג'ניה שבא בשם קדושת הפפה בעצמו ובכבודו. ביום א' ילכו לבית לחם. ביום ב' תחלנה ישיבות תפילת תודה גדולה החובה לכל הסירים על הקבר הקדוש ושליח הצבור יהיה רוממות החשמן שליח האב הקדוש עצמו וביום ג' בבוקר יצאו ליפו לשוב לדרכם."

הדווח האחרון בעתונו של בן יהודה הופיע כ10- ימים לאחר מכן:

"יום השבת הזה הוא יום כבוד ותפארה לקתולים, אשר כמותו עוד לא היה להם, בעצם היום הזה אחרי הצוהרים בא לעירנו במסילת ברזל כבוד רוממות החשמן לנג'ניה שליח קדושת הפפה ויטו לכבודו אוהל בחצר התחנה ויבוא שמה כבוד רוממותו, ושמה באו כבוד קונסול צרפת כבוד קונסול אוסטריה וכבוד קונסול ספרד, קונסולי ממלכות הקתולים. כלם לבושים בבגדי השרד וקווסיהם לפניהם, ובשם סעדת הפחה יצא כבוד התרגמן בשארה אפנדי והאדון סלים אפנדי ראש הבלדיה בא לאמר לחשמן "ברוך הבא" בשם העיר. אין צרך לומר כי היו שם כל גדולי הכמרים הקתולים אשר בעירנו ואשר באו הנה עם השיירה. אצל שערה העיר בהרחבה אשר לפני השקד ועל.

בלקון בית הקהוה הגדול ועל גגות הבניינים הקרובים ובפתחי החנויות עמד קהל גדול מאד ונשים וטף ולפני השער עמדו שתי שורות אנשי צבא ושוטרים רצו רוץ ושוב הנה הנה לשמר על הסדר בתוך הקהל שעמד רחוק וצפוף. ואחרי חצי שעה באה השיירה הגדולה עד שער העיר.

הקוואסים של הקונסולים ושל פטריק הקתולים בראש ומקהלת מנגנים של ואחריהם כבוד רוממות החשמן בתפארת התלבושת האדומה על ראשו וארוחי כבוד ראש הבלדיה והקונסולים וראשי הכמרים הקתוליים. ובבוא השירה אל תווך העיר נסגרו שערי העיר לבלתי יבואו שמה קהל גדול מדי. ויובל החשמן תחת החפה אל הקבר הקדוש אחרי כריעה ותפילה על הקבר הקדוש הובא להמשכן אשר הוכן לו בהיכל פטריק הקתולים.

ביום בבוקר היתה בבית הכנסת של דיר הפרנציסקנים האספה הקתולית הראשונה ורוממות החשמן פתח את האספה במנאם גדול. הכנסת הגדולה היתה מלאה אנשים ונשים רבים מבני השיירה ורבים מן הקתולים מבני העיר. לפנים הוכן כסא כבוד עטוף אדום לכבוד החשמן וכל גדולי הכמרים וקונסולי ממלכות הקתוליות ישבו שם, ורוממות החשמן לבוש בבגדי חשמנותו האדומים דבר בקול גדול בהתלהבות ובהדרת הקודש במלנהדרה נעינמה נמרצה יפה.

ויהגה בשם הדרת הפפה חן חן להדר השולטן אשר הואיל לתת רשיון להאספה הקתוליות ועל ערך האספרה הזאת בפרט בירושלים עיר הקודש באותו מקום עצמו שחי ופעל בו בן האלוהים ועל התקווה לאחדות ככנסת מזרח ומערב, ועל הדת מעמד צרפת הבת הבכירה לכנסיה הקקתולית ופעמים אין מספר ממחאו כל העם כפים לשמע שם צרפת ושם קדושת הפפה וכנסת הקתוליות מפורש יוצא מפי המדבר."

ס י כ ו ם

הקונגרס ה"אוכריסטי" היה בראש ובראשונה ארוע קתולי בהיקף חסר תקדים, ככל שהדבר נוגע לתנועת עולי הרגל ממערב אירופה. הצליינים באו באוניות קיטור והיו מהקבוצות המאורגנות ראשונות שנסעו בקו הרכבת יפו-ירושלים שנפתח שנה קודם לכן.

הקונגרס זכה לחסות רשמית של הותיקן ולברכתו של האפיפיור, אם כי הגורמים שעמדו מאחוריו היו צרפתים ונציגו של האפיפיור היה קרדינל צרפתי, שהוא הקרדינל הראשון שהגיע לארץ ישראל מאז מסעי הצלב.

הקוגנרס היה הזדמנות לחזק את הקשרים בין המרכז הקתולי בותיקן לבין הכנסיות המזרחיות הקתוליות אשר השתתפו בו. מאידך הכנסיות היווניות והרוסיות לא ראו בעין יפה את הכינוס מחשש שהוא ישפיע על מעמד הבכורה שלהם בקרב הערבים הנוצרים.

גם לפטריארך הלטיני היו הסתייגויות מהקונגרס, היות וחשש שהאזון ביחסיו עם העותמאנים מחד ועם הכנסיה היוונית האורתודכסית מאידך עלול להתערער. בעמדתו של פיאבי היה גם ביטוי ליריבות בין האיטלקים לצרפתים בארץ הקודש. ואכן לראשונה הגיע לארץ ראש המסדר הפרנצ'סקני מרומא שהיו הנציגים של הותיקן בארץ ישראל מאז מסע הצלב ועד שנת 1847 עת מונה הפטריארך הלטיני כנציג אישי של האפיפיור.

לפי תאוריו של בן יהודה נראה שהקונגרס היה מאורע שעורר הדים רבים בירושלים ובטקסים השונים השתתפו ראשי השלטון העותמאני והקונסולים האירופאיים ונציגי הכנסיות השונות. מעניין לציין שבן יהודה מדבר על כך, שלראשונה ראו את אור החשמל בירושלים, וכן שהגיעו נשים יפות מראה וזאת בנגוד לעולות הרגל מרוסיה שהיו ברובן נשים מבוגרות.

רשימת איורים

1. תוכנית הקונגרס מה5.5.1893- ועד ה23.5.1893- 1806/195F.O. עמ' 193.

2. כריכה נאום הפתיחה של הקרדינל לנג'ניה 1806/195 F.O. עמ' 105.

3. כריכת נאום הסיום של הקרדינל לוג'ניה 1806/195 F.O. עמ' 116.

4. האפיפיור ליאון ה13-, החוברת, עמ' 89.

5. האפיפיור לנג'ניה, החוברת, עמ' 90.

6. הקונסול Ledoux, החוברת 91.

7. הקרדינל לוג'ניה מגיע לירושלים, החוברת, עמ' 92-93.

8. כנסית סאן סלווטרה, שם נערך הקונגרס, החוברת, עמ' 96.

9. פיאבי הפטריארך הלטיני, החוברת, עמ' 97.

10. הקרדינל לנג'ניה מבקר מצורעים בכפר השילוח, החוברת, עמ' 101.

11. הקרדינל לנג'ניה מניח את אבן הפיקה לכנסיה, החוברת, עמ' 101.

12. כתובת זכרון בכנסיה סנטה אנה, החוברת, עמ' 102.

13. London Times מ13.6.1893-.

14. כריכה של הדו"ח הרשמי של הקונגרס מ1906-.

15. תוכן ענינים של הדו"ח הרשמי.

16. רשימת בישופים וכמרים שהשתתפו בקונגרס, הקדמה לדו"ח, עמ' 54-56.

17. רשימת ישיבות של הקונגרס, עמ' 57-61 להקדמה לדו"ח.

18. תוכן עניינים של דו"ח הקונגרס עמ' 751-754.

19. כתב המנוי של לנג'ניה ע"י ליאון ה13-, דו"ח עמ' 14 להקדמה.

72768.DOC

מ.א. 667108