Consulates, Churches travelers and the people of the land - English 2022

 

CONSULATES Churches travelers and the people of the land

Palestine in the 19^th century

 

By Michael Aran-Neumond

 

Mikearan@gmail.com

0544911016

 

Short table of contents

The Eastern question

The Ottoman rule in Palestine

The Holy places and the renovation of the Cupola of the Holy Sepulchre

The Russians and the Greeks

The Germans

The British

The Americans

The French and the Latins

The Austrians

The Jewish Yishuv

The Palestinians

The Economy

Travelers and explorers

The Eucharist congress 1893

 

 

 

 

 

 

Introduction

In 1976 I finished my M.A degree in Contemporary Jewish history and I wrote my thesis on "The negotiations to obtain the Rutenberg electricity concession and the  Novomeiski Dead sea potash concession " which  was published in the Katedra magazine number 26, 31 and 44.

In 1977 Katedra published a few articles on the foreign consulates in Jerusalem in the 19^th century.  This was the beginning  of my "affair" with the multinational history of Eretz Yisrael – Eretz. I started reading books,

visiting the Old city and my ability to read Arabic Russian German and French was very helpful.

In 1985 1986 I wrote the first draft and after an interval of more than 30 years in November 2017  I resumed writing a new draft.  The books which were very helpful were Binyamin Yaffe " A portrait of Eretz" published in 1983 , Barbara Tuchman " The Bible and the Sword" published in 1956 ', Eretz at the end of the Ottoman  period" published in 1983 by Keter.

The books by Professor Yehoshua ben Aryeh and are very important specifically " How Eretz was created  in the modern era" published in 2018.

The purpose of my book is to put in one place all the knowledge which I have accumulated over the years. It does not purport    to meet academic standards. I dwelled on   the international history of Palesine like the foreign powers  "the Holy places" or the Suez canal" because they give international background and  interest me.

 

Ben Aryeh argues that the modern history starts with Napoleon invasion to Eretz while other historians contend that it begins after the Egyptian withdrawal and the opening of the foreign consulates in 1840.

I started my narrative with Dahr el Amr and the Russian -Turkish war  in the second half of the 18^th century.  The first chapter is dedicated to the

Oriental Question, Suez canal, the Damascus Affair and Lebanon. I wrote a special section on the Holy places and the reconstruction of the Cupola of the Holy Sepulchre. I wrote  six chapters on the foreign consulates in Jerusalem. There is a general part which relates of the Ottoman rule , the economy and the Arab and Jewish communities. I conclude with some of the many travelers including royals, researchers, famous writers and painters. I also included a chapter on the Eucharist Congress in 1893 which I wrote 30 years ago.

The National Library and Yad ben Zvi library were very important for my work. The bibliography that I included reflects my personal interest.  I included in the book my grandma Dora Neumond 1884-1975 pict

ures which she painted in the 1940's.

פרק 2 - הממשל העות'מני בא"י

 פרק 2

הממשל העותמאני בא״י

פרק זה דן במבנה המנהלי של השלטון העותמאני בא״י והשינויים שחלו בו במאה

ה 19- , במושלים של הארץ עד 1831 , השלטון המצרי בא״י עד 1840 , והשינויים שחלו

משנת 1841 .

א״י נכבשה ב 1517- ע״י סלים הראשון ויורשו סוליימן המפואר ) 1520-1566 ( בנה

את חומותיה של ירושלים. הטורקים שלטו בה 400 שנה עד לכיבוש הבריטי בשנת

1917 בידי גנרל אלנבי. מעיון במפה משנת 1914 עולה כי כל השטח מטורקיה בצפון

דרך עיראק, סוריה, לבנון, א״י והחלק המערבי של חצי האי ערב היה כלול באימפריה

העותמאנית.

מספר התושבים בא״י בתחילת המאה ה 19 היה כ 250- אלף מהם 7000 יהודים.

בשנות ה 70- למאה ה 19- מספרם עלה ל 350- אלף, מהם כ 18- אלף יהודים, ובשנת

1914 הגיע מספרם ל 650- עד 700 אלף, מהם כ 85- עד 90 אלף יהודים )ראה את

ספרה של שפק-ליסק(.

הנתינים הלא מוסלמיים היו נקראים “ אהל אל ד’מה״. הקהילות הגדולות, היוונים

הארמנים והיהודים, היו מאורגנים במילט שהיא עדה לא מוסלמית שלה מעמד רשמי

בממלכה.

בסוף המאה ה 19- א״י הייתה מחולקת בין שני ויליאתים:

ויליאית ביירות, לשעבר וילאית צידון, כללה את סנג’ק ביירות, סנג’ק עכו, וסנגק בלקא

)הנמצאת בצד המזרחי של הירדן( - שכם. ויליאית דמשק כלל את סנג’ק דמשק, סנג’ק

החוראן והגולן, וסנג’ק מען, מא-סלט בצפון עד עקבה בדרום.

בשנת 1873 ירושלים ועזה הפכו למתצרפלק של ירושלים, בכפיפות ישירה לקושטא.

צורפו אליו שטחים של סנג’ק דמשק שכללו את יפו, עזה, וחברון, ובשנת 1908 צורף

אליו גם אזור באר שבע.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

40

קפיטולציות

הקפיטולציות הן זכויות יתר שהשיגו מדינות אירופה באימפריה העותמאנית שכללו

בין היתר, פטור ממסים ועוד. אזרחים זרים לא היו כפופים לבית המשפט העותמאני

והיו נשפטים בפני הקונסול שלהם. כאשר היה סכסוך בין נתין זר ונתין עותמאני

הדיון התנהל בפורום מעורב. הקפיטולציות פגעו בסמכות האימפריאלית

ואפשרו למעצמות להקים מערכות מקבילות כמו דואר בתי חולים בתי ספר ולסלול

דרכים ומסילות ברזל.

צרפת קבלה זכויות יתר אלה ב 1535- , רוסיה ב 1774- ושאר המעצמות בשנות ה 40-

של המאה ה 19- . לראשי הכנסיות ולקונסולים היה מעמד מיוחד והיה להם קוואס

לבוש במדי שרד ומקל הליכה מעוטר, שהכריז על בואם. בשנות ה 40- של המאה ה 19-

נפתחו הקונסוליות של בריטניה רוסיה צרפת פרוסיה אוסטריה סרדיניה וארה״ב.

ספרד פתחה קונסוליה ב 1854 ופרס ב 1893- וכן נפתחה קונסוליה של יוון.

תקופת 1750-1840

דאהר אל עמר 1689-1775

בשנות ה 20- של המאה ה 18- קבל דאהר את התפקיד של גובה מסים ראשי בגליל

התחתון ושלט בפועל על הערים טבריה צפת ונצרת שהיו שייכות לסנגק דמשק.

בשנת 1740 הוא עודד את הרב חיים אבולעפיה להתיישב בטבריה, שם בנה הרב

בית מרחץ וחנויות. בנו הבכור של דאהר, סליבי, שלט בטבריה 30 שנה. בשנת 1750

העתיק דאהר את מקום שלטונו לעכו והרחיב את שלטונו על צידון וגם על חיפה,

שהייתה כפר דייגים קטן ובצר אותה בשנת 1760 . רמח״ל )ר’ משה חיים לוצאטו(

חי בשנות ה 40- של המאה ה 18- בעכו. בשנים 1771-73 נעזר בצי הרוסי במלחמתו

נגד השלטון המרכזי. לדאהר היו קשרים טובים עם הסוחרים הצרפתיים בעכו

והוא שלט בשוק הכותנה והתבואה. בעכו היו כעשרים סוחרים ושלושה סוכנים

קונסולריים: אנגלי, צרפתי והולנדי. הוא בנה מחדש את חומת עכו, את הארמון,

את השוק הלבן, את הנמל וכן נבנו כנסיות חדשות. בשנת 1770 הוא הצטרף לעלי

מושל מצרים שמרד בסולטן. לאחר שעלי הובס נכבשה עכו ע״י מפקד הצי הטורקי,

חסן פחה, שאליו הצטרף דניזלי מפקד הכח הצבאי של דאהר. הוא נהרג בשנת 1775

והיה בן 80 במותו.

פרק 2: הממשל העותמאני בא”י

41

ג’זאר )הקצב( פחה - 1720-1804

היה ממוצא בוסני ומילא תפקידים רבים בממשל העותמאני. בשנת 1773 הוא היה

מושל ביירות בזמן שדאהר והצי הרוסי צרו על העיר. למרות שבסוף המצור נאלץ

ג’זאר להיכנע, הוא זכה לשבחים רבים. בשנת 1775 השתתף בחיל המשלוח בפיקודו

של חסן פחה שהכניע את דאהר אלעמר. בספטמבר 1775 קיבל את הפיקוד, לאחר

שהצי של חסן הפליג לקפריסין. חסן התמנה אחר כך לוזיר הגדול והיה אויבו של

ג’זאר, עד מותו ב 1790- .

ג’זאר פחה התמנה לוואלי של צידון וקבע את מקום מושבו בעכו. הוא חסל את בניו

של דאהר ששלטו בחלקים של הגליל וכן את המתוואלים השיעים של דרום לבנון.

הוא חיזק את החומה של עכו, בנה אמת מים ואת חאן אלעומדאן. הוא חזק את

המונופול על היבוא והיצוא וגרש ב 1791- את הסוחרים הצרפתים מהעיר. יועצו

הקרוב היה שר האוצר חיים פרחי אשר יחד עם הצרפתי פיליפו, שהיה המהנדס

האחראי על בניית הביצורים נגד נפוליון ב 1799- , תרמו רבות להצלחתו. משנת

1783 , מילא מפעם לפעם את תפקיד מושל דמשק שתפקידו היה להוציא את

השיירה השנתית למכה. לאחר שהדף את נפוליון שנכשל בנסיונו לכבוש את עכו

ב 1799- , המשיך בביצור העיר. בזמן שלטונו, היו בעכו כ 15- עד 20 אלף תושבים.

הוא נפטר בשנת 1804 ונקבר במסגד אלג’זאר.

חיים פרחי 1760-1820

בן למשפחה יהודית מכובדת בדמשק, שאביו פרחי שאול ובניו כהנו כיועצים

למושלים בנפת דמשק. הוא היה הבנקאי של מושל דמשק ובשנת 1790 מונה ליועצו

הכספי )צראף, שהיום פירוש המלה חלפן כספים( של ג’זאר. הנוסע פורבין שביקר

בא״י, בשנים 1817-18 , כותב שהודות לפרחי חל גידול מרשים במספר היהודים

בירושלים, טבריה וצפת. פרחי השיג הנחה במס גולגולת ליהודים. בשנת 1794 כאשר

ג’זאר נעדר כארבעה חודשים בזמן העלייה לרגל למכה, הוא הושלך לבית הסוהר

ואוזנו ואפו נכרתו )כנראה לפי הוראת ג’זאר(. אולם, זמן קצר לאחר מכן, פרחי

התמנה שוב לצראף של ג’זאר. זמן קצר לפני מותו של ג’זאר בשנת 1804 , הוא הושלך

שוב לכלא. עם מותו של ג’זאר הוא שוחרר ע״י סולימן יורשו, שהפקיד בידו את ניהול

כל ענייני הולאיה.

הנוסע בורקהארט ומקורות ערביים כותבים שמשפחת פרחי נהלה בפועל את מחוז

דמשק ועכו. פרחי סייע לסולימן להתמנות גם למושל דמשק בשנת 1810 . הוא גם

הצליח להתגבר על משפחת בחרי, שהיו יוונים קתוליים, והתחרו במשפחת פרחי

כאנשי כספים. היו לו קשרים טובים בקושטא היכן שאחיו פרחי יחזקאל היה צראף.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

42

ליחזקאל היה גם יד במינויו של עבדאללה בן ה 17- ליורשו של סולימן. אולם עד

מהרה התגלעו חילוקי דעות בין חיים פרחי ועבדאללה שציווה להורגו ולהשליך

את גופתו לים. משפחת פרחי ניסתה להדיח את עבדאללה אך נכשלה. פרחי רפאל,

אחיו של חיים פרחי ברח מדמשק לבגדד, אחר כך חזר לדמשק ב 1827- והתמנה

לצראף של המושל.

סולימאן פאשה 1805-1819

סולימאן אלעאדל הצדיק ) 1750-1819 ( היה ממלוכי ומונה ב 1785- למושל טריפולי

שבלבנון. הוא השתתף במרד נגד ג’זאר ב 1789- ונמלט לאחר שהמרד נכשל. הוא

קבל חנינה מג’זאר, וחזר לעכו ב 1802- ומונה למושל צידון. לאחר מותו של ג’זאר

הצליח להתגבר על יריביו וקבל מהסולטן את המינוי של הואלי של צידון, שמקום

מושבו היה בעכו.

בשנת 1806 הוא דכא מרד ביפו ומונה גם למושל של יפו עזה וירושלים. בשנת 1809

מונה גם למושל דמשק למשך שנתיים, והמשיך לסייע למושל דמשק עד מותו ב 1819- .

סולימאן הביא בשנת 1817 לסיום הסכסוך בין משפחות טוקאן ונימר משכם, שהייתה

חלק מסנג’ק דמשק.

בשנת 1810 הגיע להסכם עם האמיר בשיר שמונה למושל הר הלבנון. בשנת 1809

סופחו מחוזות טריפולי ולטקיה לסנג’ק צידון שהיה תחת שלטונו.

הוא שחרר מהכלא את חיים פרחי שהיה ליועצו הקרוב עד מותו ב 1819- . סולימאן

ופרחי המשיכו את המדיניות הכלכלית המסחרית המונופוליסטית. סולימאן בנה

בעכו את מסגד הים, וארמון מפואר צפונית לעכו הנמצא בכפר מנוף. ב 1815- סיים

את בניית אמת המים ממעיינות כברי שאורכה כ 12- ק״מ, ושרדה 133 שנה עד

שפוצצה בחלקה ב 1948- . הוא גם שיפר את הדרך בין עכו לבירות.

עבדאללה פחה 1819-1832

יליד עכו ) 1801-1853 (, ובנו של עלי אגא החוסנדר, שהיה מבכירי יועציו של גזאר,

והשתתף עם סולימאן במרד הממלוכי הכושל נגד ג’זאר ב 1789- . עלי אגא היה

המשנה של סולימן והקים בשנת 1810 את מסגד אלמג’דלה בעיר, ונפטר בשנת 1814 .

עבדאללה פחה קיבל חינוך דתי מאד. למרות שחיים פרחי סייע לו לתפוש את שלטון,

הוא הוציאו להורג בשנת 1820 . כסולימאן היה גם מושל עזה ויפו, שכם וירושלים.

גילה יחס רע ליהודים ולנוצרים. נחל ניצחון במערכה שניהלו נגדו דרויש מושל

דמשק ומשפחת פרחי, בשנים 1821-1822 . הוא הצליח לדכא מרד בצאנור שליד שכם

בראשות עבדאללה ג’ראר ראש החמולה המקומית, בעזרתו של האמיר בשיר בשנת

פרק 2: הממשל העותמאני בא”י

43

1831 . יחד עם הסוחר קטאפגו, שלט עבדאללה במסחר בעכו, אך המצב הכלכלי היה

בשפל. באוקטובר 1832 כבש איברהים בנו של מחמד עלי את עכו, ועבדאללה יצא

לגלות של 20 שנה למצרים, ואחר כך לקושטא, שם נפטר.

האמיר בשיר שהאב השני - 1767-1850

אביו, היה יוסוף שיהאב, בן למשפח סונית שהמירה דתה והיה המושל המרוני

היחידי של הר הלבנון. בתמיכת משפחת ג’ונבלט הדרוזית, הוא השתלט על הר

הלבנון ולאחר מאבק של כחמש שנים ביריביו זכה ב 1795- בשלטון ובתמיכתו של

ג’זאר. בשיר היה ניטרלי, בזמן המצור של נפוליון על עכו ולכן נוצר קרע בינו ובין

ג’זאר. בשיר ניסה לגייס את תמיכתו של סידני סמית מפקד הצי הבריטי שצר על

עכו, ולאחר נסיגתו של נפוליון, נסע עם סמית לקושטא והצליח לקבל את תמיכת

הסולטן להמשך שלטונו.הסבסוך עם ג’זאר נמשך עד מותו של האחרון ב 1804- .

תמונה 5: הארמון של סולימאן פאשה בכפר מנוף ליד עכו

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

44

ב 1810- סולימאן פחה העניק לבשיר תואר של אמיר הר לבנון לכל חייו. ב 1820- הוא

זכה להכרה גם מעבדאללה להיות אמיר הר הלבנון. בשנת 1822 עבדאללה ובשיר

קבלו את תמיכתו של מחמד עלי במאבקם במושל דמשק דרויש. אולם, בשיר איבד

את תמיכתם של הדרוזים בלבנון ונתמך רק ע״י העדה המרונית. בנו השני של בשיר,

חליל, היה מפקד הכוח שסייע לאיברהים לכבוש את עכו במאי 1832 . הוא התמיד

בתמיכתו במחמד עלי בתקופת שלטונו בסוריה ובא״י. לאחר נסיגתו של איברהים

ב 1840- , יצא לגלות למצרים ומשם לקושטא, ונפטר ב 1850- .

השלטון המצרי בא״י בשנים 1831-1840

מחמד עלי ) 1769-1849 ( היה ממוצא אלבני, והשתתף בכוח הצבאי ששקם את

השלטון העותומאני לאחר נסיגת נפוליון ממצרים ב 1801- . הוא מונה לואלי של

מצרים ב 1805- . משנת 1821 עד 1827 צבאו בפיקודו של בנו המאומץ איברהים

) 1789-1848 ( סייע לסולטן בדיכוי המרד היווני. איברהים שב למצרים לאחר המפלה

הימית של הצי העותמאני בנוורינו ב 1827- . לאחר ארבע שנים, בשנת 1831 , יצא

איברהים בראש כוח צבאי מצרי וכבש את עזה, ירושלים ויפו. במאי 1832 כבש את

עכו ודמשק, פלש לאסיה הקטנה, ובדצמבר 1832 הביס את הצבא העותמאני בקוניה,

כ 200- ק״מ מקושטא. לפי הסכם קוטאיה ממרץ 1833 , הסולטן הכיר במחמד עלי

כמושל סוריה וא״י.

הסופר הצרפתי למרטין, שבקר בעכו ב 1832- , זמן קצר לאחר כיבושה, פגש את

קולונל צרפתי בשם סב Sebb )שכונה סולימן פחה( יועצו הצבאי של איברהים, שסייע

לו במגעים עם הקונסולים הזרים.

לשלטון המצרי בא״י היו המאפיינים של מדינה, כמו גיוס לצבא, תשלום מס גולגולת

על כל אדם, חקיקת חוקים חילוניים וצמצום כוחם של הקאדים. הוקמו מג’ליסים

)מועצות מקומיות( שקבלו סמכויות משפטיות, מנהליות, וכלכליות שחלו גם על

נוצרים ויהודים.

עם זאת גם פרצו מספר מרידות של פלאחים, בעבר הירדן, בירושלים במאי 1834 ,

וכן מרד בצאנור ליד שכם ב 1834- . בתקופה זאת הונהגו שיפורים בחקלאות היה

שפור במעמדם של המיעוטים. המצרים הגבירו את גביית המיסים.

בראש הממשל עמד מחמד שריף שישב בדמשק ושלט על סוריה לבנון וא״י. בראש

איאלה צידון א״י שכלל את ירושלים ושכם עמד חוסיין עבד אלהאדי ממשפחה

בדווית, שנפטר ב 1837- ובנו סולימאן ירש אותו. העותמאנים, בשל תלותם במעצמות

פרק 2: הממשל העותמאני בא”י

45

האירופאיות, המשיכו במדיניות זו לאחר שחזרו לשלטון ב 1840- . יש לציין שלמצרים

היתה מדיניות אוהדת כלפי הנוצרים והיהודים.

בזמן השלטון המצרי בא״י נבנו דרכים, היה פתוח חקלאי, נבנו מבנים, והגיע

הקונסול הבריטי הראשון. המצרים הנהיגו גיוס חובה לצבא, גיוס לשם ביצוע

עבודות כפיה, וביצוע עבודות צבוריות, צעדים שעוררו התמרמרות גדולה.

איברהים נאלץ להתמודד עם מספר מרידות. הראשונה הייתה ממאי עד אוגוסט

1834 . היא החלה בירושלים, ואיברהים נחל מפלה כבדה ליד בריכות שלמה בקרבת

בית לחם. המצב היה כה חמור, שמחמד עלי עצמו הגיע בראש כח צבאי, שהפליג

מאלכסנדריה ליפו. תחילה כבש איברהים שוב את צאנור שליד שכם, וכאשר הגיע

לשכם העיר, היא נכנעה. לאחר מכן נכנעו גם חברון וירושלים, ומשם המשיך לכרך

שבירדן. מרידות נוספות היו של העלווים בצפון סוריה באוקטובר-נובמבר 1834 ,

דרוזים בחוראן ב 1837-1838- , והמרונים בלבנון ב 1840- . בעקבות כיבוש עכו ע״י

האנגלים באוקטובר 1840 עזב איברהים את דמשק בדצמבר 1840 ושב למצרים דרך

עזה, כאשר התושבים בא״י תוקפים את צבאו.

השנים 1840-1914

עד לתקופת הרפורמות הסולטן היה שליט אבסלוטי והמנהיג הדתי העליון. לצידו,

הווזיר הגדול היה ממלא מקומו וראש ממשלתו. המושלים החשובים קבלו תואר

פחה, והמשרות נמכרו בכסף לתקופה מוגבלת. המושלים היו אחראיים לגביית

מיסים, לשמירת בטחון האזור ולגייס חיילים בזמן מלחמה. הם היו עצמאיים בכל

ענייני המנהל של האזור שלהם ולעתים אף נלחמו זה בזה. שלטונם היה קצר בדרך

כלל, היות והשלטון המרכזי חשש פן יתחזקו יתר על המידה. לכן המושלים היו

עסוקים בצבירת עושר, ובקידום האינטרסים האישיים שלהם.

בזמן הסולטנים עבדול מג’יד הראשון ועבדול עזיז בשנים 1839-1876 , הידועה

כתקופת התנזימאת/רפורמות, נמשך תהליך ההתחדשות בצבא ובמנגנון הממשל,

אומצו קודקסים משפטיים אירופאים והוקמו בתי דין חדשים. כמו כן נקבעו הסדרים

מתוקנים לגבי המשטר הקרקעי, תוקנה מערכת הכספים, ומערכת גביית המסים,

נסללו דרכים חדשות והוקמה רשת תקשורת טלגרפית. נוסדו בתי ספר מודרניים

ופותחו שרותי בריאות ושירותים מוניציפאליים. בשנת 1876 , עם עלייתו לשלטון

של עבדול חמיד השני פורסמה חוקה חדשה שהפכה את טורקיה למלוכה חוקתית.

השלטון פעל למודרניזציה, נעשו פעולות לייצב את משק הכספים, לסלילת דרכים

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

46

ומסילות ברזל, נמתחו קווי טלגרף בכל רחבי האימפריה. הוכרז שוויון מלא לכל

האזרחים בפני החוק. בוטלו החוקים המפלים בין מוסלמים ללא מוסלמים, וכמו כן

נעשה שנוי במבנה ה״מילט״) העדות הלא מוסלמיות, היוונים, הארמנים והיהודים(

במגמה להחליש את כוחם של הרשויות הדתיות ולהקטין את נטיותיהם הבדלניות.

לפי חוק הולאיתים 1864-1871 , האימפריה חולקה לפלכים ולמחוזות משנה:

הויליאית, פלך שהחליף את האיאלת, ובראשו הואלי, הסנג’ק או המתצרפלק, )מחוז(

ובראשו סנג’ק ביי, והנאחיה מחוז משנה בראשות מדיר )מנהל( והקריה, )כפר(,

ובראשו הקאימקאם.

בתקופה הראשונה, מרבית א״י היתה באיאלת דמשק ובה 5 סנג’קים: צפת, לג’ון

)מגידו והעמק(, שכם, ירושלים ועזה. במחצית השנייה של המאה ה 19- , היו 3 סנג’קים

בלבד: עכו, שכם, וירושלים, והם נשארו כך עד 1917 . עם זאת, ממועד חוקי הסנג’קים

ועד 1917 , עכו ושכם היו חלק מויליאת צידון, ששונתה אחר כך לויליאית ביירות.

לטורקים היה אינטרס לשמור על עמימות וחוסר קביעות במבנה המנהלי, כדי למנוע

מהמעצמות להשתלט על א״י, וגם למנוע התעוררות תודעה לאומית ערבית.

ירושלים משנת 1854 , הייתה בפועל סנג’ק עצמאי וכפופה ישירות לקושטא ולכל

המעצמות היה בה ייצוג קונסולרי. חלקים של עבר הירדן שנכללו בסנג’ק שכם, שכונה

אלבלקא )המחוז צפונית לעמאן שבירתו א סלט(, הופרדו ממנו לאחר כינון וילאית

ביירות וצורפו לויליאית דמשק. נפת נצרת הופרדה ב 1906- ממחוז עכו, וצורפה

למחוז ירושלים כדי להקל על הצליינים הנוצרים. בשנת 1901 הופרדה באר שבע

מעזה, כדי לחזק את השליטה באזור הספר עם מצרים, שהייתה בשליטה בריטית.

מושל המחוז היה טורקי, בעל חינוך גבוה, ששלט בשפה נוספת, ומונה לזמן קצר של

שנה עד שנתיים, ולידו פעלה מועצה מנהלית. כפיפותם של הפקידים הייתה למושל

המחוז, ולמשרד הרלבנטי בקושטא והפקידות הבכירה הייתה בחלקה טורקית

ובחלקה מקומית.

המושל סוראיה פחה ) 1857-1863 ( והמושל עזאת פחה ) 1864-1867 ( הצליחו

להחליש את כוחם של ראשי החמולות בהרים ושל הבדואים והביאו ליציבות

ביטחונית. חיל המצב הטורקי בא״י מנה בין 2000 ל 3000- איש ולא כלל חיילים

מקומיים, ולרשותו עמדו יחידות תותחנים בירושלים ועכו. לעומת זאת, כוחות

המשטרה היו בעיקר מאנשי המקום. המפקד הצבאי היה כפוף לקושטא ולא למושל,

אך רוב הזמן היה שתוף פעולה בין המושל והמפקד הצבאי.

בשנת 1877 נחקק חוק העיריות והוקמו עיריות בכל רחבי א״י. בערים ירושלים, עכו

ושכם פעלו עיריות כבר מתחילת שנות ה 60- . במערכת המשפט, נערכה רפורמה,

פרק 2: הממשל העותמאני בא”י

47

הוקמו בתי משפט אזרחיים, שנקראו ניזאמים, ונחקק קודקס אזרחי שנקרא

מג’לה. מערכת המשפט הייתה בפקוח משרד המשפטים שבקושטא, וחלק גדול של

השופטים שמונו, היו בעלי הכשרה מקצועת מתאימה. מערכת המשפט לא הייתה

כפופה למושל אלא לשלטון המרכזי. הוכר עקרון השוויון של כל הנתינים בני כל

הדתות.

למושלים היו מפעם לפעם סכסוכים עם המשפחות החשובות. לראוף פחה

) 1877-1879 ( היו סכסוכים עם משפחות חוסייני וחאלדי ואכרם ביי ) 1906-1908 (

התעמת עם כמה מהפקידים הבכירים בממשלו.

למושלים נדרשו כישורים על מנת להתמודד מול הקונסולים שחלקם היו כפופים

לשגרירים רבי השפעה בקושטא. הנתינים הזרים בא״י שחלקם הגדול היו יהודים, היו

כפופים לבתי הדין הקונסולריים. מהשנים 1857 עד 1914 היו 25 מושלים. המושל נזיף

פחה ) 1872-1873 , 1867-1869 ( תרם לסלילת דרכים חדשות.

עיתון “המגיד״ מדווח בשנת תרכא ) 1860 ( שבדרך יפו ירושלים הוקמו 17 מגדלי

שמירה.

בשנת 1869 לרגל בקורו של פרנץ יוזף הורחבה הדרך למעבר עגלות. בשנת 1873

הורחבה הדרך פעם נוספת והוקם חאן שכלל אורווה ומלון קטן שבו התאכסן

מונטיפיורי ב 1875- , וכל נוסע חוייב לשתות קפה. החאן היה בבאב אלואד )שער

הגיא( כ 25- ק״מ מירושלים ו 35 ק״מ מיפו והיה המגדל ה 13 . החאן היה שייך לממשל

הטורקי ובין החוכרים היו יצחק רוקח שלמה רוזנטל ומשה קוסובר. עם פתיחת קו

הרכבת ב 1892- חלה ירידה במספר האורחים.

זמן קצר, לאחר שבקושטא נחנך משרד הטלגרף הראשון, ירושלים חוברה בשנת 1865

לרשת הטלגרף ובאמצעותה לרשת הבינלאומית ונפתחו משרדים גם בערי השדה.

עם זאת שרותי הדאר הטורקיים היו מאד נחשלים וארצות אירופה פתחו משרדי

דואר בירושלים והסניף האוסטרי היה הגדול ביותר. בתחום הבריאות כדי לשמור

על בריאות הציבור, הושקעו מאמצים ומונו מפקחים מיוחדים, שתפקידם היה למנוע

התפשטות מחלות ולהטיל סגרים כאשר פרצו מגפות בארצות השכנות.

משנת 1867 , זרים הורשו לקנות קרקעות בא״י, אולם השלטונות המקומיים המשיכו

להערים מכשולים. עם זאת, בדרך כלל בסכסוכים בין הקונסולים והשלטון המקומי,

ידם של הקונסולים הייתה על העליונה. בשנות ה 60- נחקקו חוקים לגבי שלושת

המילטים, שהיו העדות הגדולות, היוונים הארמנים והיהודים. החוקים האלה שימרו

את מעמדם, אך החלישו את הרשויות הדתיות שלהם, ובכך הקלו על שילוב הלא

מוסלמים בחברה.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

48

מתח בין עדתי: בזמן מלחמת קרים גברה העוינות של המוסלמים כלפי זרים ובשנת

1856 היו מהומות בשכם. בזמן מלחמת האזרחים בלבנון ב 1860- גבר המתח בין

מוסלמים ולא מוסלמים.

בשנים 1875-1878 הייתה עוינות גדולה בקרב המוסלמים בא״י )בשל המלחמה עם

רוסיה( נגד בני דתות אחרות וזרים. היו התקפות על בני העדות הנוצריות בחיפה,

ירושלים ויפו. מרד עוראבי פחה, בשנים 1879-1882 , היה מרד לאומי מצרי נגד

הבריטים, שדוכא על ידם ביוני 1882 , עורר נאומי הסתה של האימאמים במסגדים

נגד הזרים בכלל והבריטים בפרט. היו ישובים בהם התושבים המקומיים איימו על חיי

הזרים והשלטונות נאלצו לגייס כוחות מילואים )רדיפ( כדי להחזיר את השקט.

בשנת 1895 , בשל מרד הארמנים ובשל מרד הדרוזים שנתמכו ע״י הבריטים היה

מתח רב בין העדות. היו גם התנגשויות שנבעו מבעיות מקומיות כמו בחיפה

ב 1880- , ברמלה ב 1881- וביפו ב 1908- . גם הגידול במספר התושבים הזרים, בעיקר

בחיפה וביפו, גרם לאי שקט ולקנאה בזרים שנהנו מזכויות יתר בשל ההגנה שקבלו

מהקונסולים. הממשל עשה את המרב לדיכוי המהומות ולהשליט סדר, כדי למנוע את

ההתערבות של המדינות הזרות.

עקיל אגא ) 1820-1870 ( היה מנהיג בדואי, משבט חווארה, ששלט בגליל והיו לו

קשרים הדוקים גם בעבר הירדן. לרוב הוא פעל בתיאום עם השלטון הטורקי, אך

לעתים התעמת אתם ואף נעצר והוגלה לאיסטנבול לשנתיים. הוא סייע לקפטן לינץ’

האמריקאי במסעו על הירדן. בזמן המרד בלבנון ב 1860- הוא הגן על כל תושבי הגליל

ועל תושבי נצרת מהמורדים המוסלמים והדרוזים ומנע טבח גדול כפי שהיה בדמשק.

הוא קבור בכפר עיבלין שבגליל התחתון.

פליטים מוסלמים: לעותמאניים הייתה מדיניות שנבעה מסולידריות ומחובה

מוסרית של קליטת מוסלמים שנרדפו בארצות מגוריהם כמו אלה שנלחמו

בצרפתים באלג’יר, הצ’רקסים בקווקז והבוסניים. הם יושבו ברובם באזור הגליל

והיו גורם נאמן לשלטון המרכזי שסייע בשמירת הסדר נגד שבטי הנוודים.

הערים משנת 1840 ועד 1914

ירושלים:

משנת 1840 , עלתה בחשיבותה לאחר שהטורקים חזרו לשלוט בעיר בסיוע

המעצמות. מעמדה היה דומה לזה של דמשק ומשנת 1872 מושל העיר היה כפוף

ישירות לממשל בקושטא והיה בעל דרגה גבוהה. מתקופת השלטון המצרי גברה

פרק 2: הממשל העותמאני בא”י

49

הבניה בעיר, ובשנות ה 50- החלו לבנות גם מחוץ לחומות. נבנו מתחם מגרש

הרוסים, ו״משכנות שאננים״. עם זאת, רק בתחילת שנות ה 70 הפסיקו לסגור

את שערי עיר בלילה. בראשית המאה 19- היו כתשעת אלפים תושבים בעיר, מהם

כאלפיים יהודים, ומספרם עלה לחמשת אלפים בשנת 1840 , ולשבע עשרה אלף

ב 1880- , והם נקראו “הישוב הישן״.

עכו:

ירידתה של עכו החלה לאחר המצור בשנת 1840 של האנגלים. סוסי Saulcy הצרפתי

כותב ב 1850- “כי העיר נראית פגועה מפגזי התותחים אך ממשיכה עדיין להיות בירת

המחוז. אוניות הקיטור כעת העדיפו להגיע לחיפה. עם זאת, עכו המשיכה לשמור

על מעמדה הבכיר במסחר, בעקר ביבוא תבואה מן החורן, שהגיעה בשיירות גמלים.

משנת 1888 נכללה עכו בויליאת ביירות.

לטורקים היה חשוב לשמר את עכו כמבצר וכבסיס צבאי מרכזי, ולכן לא הרשו לבנות

מחוץ לחומות העיר. בעכו שכן אחד מבתי הסוהר המרכזיים של האימפריה כמו

ברודוס וטריפולי שבלוב. בשנת 1913 הושלמה בניית שלוחה של הרכבת החיג’אזית

מחיפה לעכו.

לפי מקורות שונים, מספר התושבים בעכו, במשך כל המאה ה 19- , נע בין עשרת

אלפים לחמשה עשר אלף, וכמעט לא היה גידול במספר התושבים במשך 100 שנים.

במפקד המנדטורי מ 1922- היו כששת אלפים וחמש מאות נפש, בלבד.

חיפה:

בחיפה בתחילת המאה ה 19- , היו כאלף חמש מאות תושבים. השינוי במעמדה חל

כאשר בשנות ה 50 חברת הספנות האוסטרית והחברה הצרפתית לספנות העתיקו

את משרדיהן לחיפה. הרוסים בנו ב 1858- מזח לפריקת נוסעים וסחורות באורך 80

מטר וכמו כן בנו אכסניה לעולי הרגל. בנוסף היו בעיר חמשה סוכנים קונסולריים

זרים, וביניהם אדוארד רוג’רס הבריטי שהיה דיפלומט מקצועי. שאר הסוכנים היו

תושבים מקומיים שייצגו את צרפת פרוסיה ארה״ב ורוסיה. ב 1914- היו בחיפה

כעשרים ושניים אלף נפש, מהם שלושת אלפים יהודים.

עזה:

עזה שימשה צומת דרכים למצרים מיפו, ירושלים, וחברון, וכן תחנה לעולי הרגל

למכה. תושבי העיר התפרנסו מחקלאות. היה בה מעגן פתוח, ובשנת 1900 לערך החלו

לבנות בה נמל. בתחילת המאה העשרים היו בה כעשרת אלפים תושבים ומספרם עלה

לעשרים וחמש אלף ב 1914- . בעזה הייתה קהילה יהודית קטנה שמנתה כמה עשרות.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

50

יפו:

יפו הייתה ה״נמל״ של ירושלים, אליה הגיעו התיירים ועולי הרגל. תושביה התפרנסו

מחקלאות מגוונת, ובעקר מפרדסנות. בראשית המאה ה 19- היו בה כשלושת אלפים

נפש, ב 1880- היו כעשרת אלפים וב 1914- כארבעים עד ארבעים חמש אלף נפש,

מהם עשרה עד חמש עשרה אלף יהודים.

מועצת העיר של יפו,״ אלמג’לס אלבלדי״, הוקמה ב 1871- , מצב הבטחון השתפר

והחלו בהריסת החומה, מושל מחוז ירושלים היה ממנה קאימקאם - מושל העיר

– ובמועצת העיר כהנו נציגים מוסלמים, נוצרים, ויהודים. הייתה פקידות שעסקה

בענייני האוצר, נמל, מכס, דואר וטלגרף, ניקיון ורפואה. ב 1897- נחנך בית הממשל,

הסראיה, וב 1900- מגדל השעון. בשנת 1865 נבנה רציף חדש ומגדלור. בשנת 1876

חודש בית המכס. ובשנת 1886 הוקם בנין אבן גדול לצורכי הנמל. בשנת 1892 נחנכה

תחנת הרכבת, במרחק של כשני ק״מ מהנמל ובשנת 1894 נבנה בית מכס חדש.

בשנת 1876 פעלו בעיר קונסוליות משנה של בריטניה, גרמניה, צרפת, אוסטריה,

ארה״ב, ספרד ורוסיה. בשנת 1891 , נוספו לפי לונץ, גם קונסוליות של איטליה, יוון

ופרס. את רוסיה ייצג מראבוטי, את הבריטים אמזלג ואת הצרפתים, פיליברט.

אבו נבוט ) 1770-1833 (, “בעל האלה״, מונה ב 1807- ע״י סולימאן יורשו של ג’זאר

פחה למושל יפו והודח ב 1822- . לאחר מכן כהן אבו נבוט כמושל באלכסנדריה,

סלוניקי, ודיארבקיר שבדרום טורקיה. הוא בנה את מסגד מחמודיה בכיכר השעון ואת

סביל אבו נבוט בדרך בן צבי, שם נקבר.

צפת:

צפת - ב 1800- היו בעיר כשלושת אלפים יהודים וכשלושת אלפים מוסלמים, וב 1914-

היו כתשעת אלפים יהודים וכחמשת אלפים מוסלמים.

טבריה:

טבריה הייתה עיר מוקפת חומה. ב- 1800 חיו בה כאלף יהודים וכאלף מוסלמים

וב 1914- כששת אלפים יהודים וכאלפיים מוסלמים. נפתחו חמי טבריה, תחנת

הרכבת בצמח, וכן סניף דואר וטלגרף.

חברון:

חברון - בשנת 1800 היו בה כששת אלפים תושבים, מהם 300 יהודים. בסוף שנות

ה 70- היו בה כתשעת אלפים תושבים, מהם כשבע מאות יהודים.

פרק 2: הממשל העותמאני בא”י

51

נצרת:

נצרת - בשנת 1800 ישבו בה כאלף חמש מאות נפש ובשנת 1914 חיו בה, כשבעת

אלפים נוצרים ערבים ושלושת אלפים מוסלמים. נבנו בה מנזרים, כנסיות, מוסדות

חינוך ובריאות, והיא הייתה צומת מסחרי חשוב. בשנת 1906 צורפה נצרת למחוז

ירושלים כדי להקל על התיירים בכלל ועל הצליינים הרוסים בפרט.

בית לחם:

בית לחם בשנת 1800 חיו בה כאלפיים נפש, ובשנת 1914 עלה מספרם לעשרת

אלפים, רובם נוצרים. הם התפרנסו מחקלאות, תעשיית מזכרות לתיירות וגם

מתעשיית הבניין.

שכם:

שכם - ב 1800- חיו בה כ 7000- תושבים, ובשנות ה 70- כעשרת אלפים תושבים

שרובם התפרנסו מחקלאות ויצור סבון.

רמלה:

רמלה - ישבו בה בשנת 1800 כאלפיים נפש, וב 1880- חיו בה כ 3500- איש. בעיר היו

ארבעה מסגדים, שלושה מנזרים, תחנת נוסעים בדרך לירושלים, וטלגרף משנת 1865 .

לוד:

לוד - בשנת 1800 חיו בה כאלף תושבים, ובשנת 1880 כ 2000- תושבים. המנזר היווני

של גיאורגיוס הקדוש נבנה בעיר מחדש בצמוד למסגד המרכזי בעיר.

באר שבע:

באר שבע - בשנת 1900 החליט השלטון העותמאני להפוך את באר שבע, שהייתה

ישוב קטן, לבירת המחוז הדרומי. המטרה העיקרית הייתה לחזק את השליטה על

הבדווים. למחוז היה מעמד שווה לזה של חברון, יפו, ועזה, והוקם בה בית הממשל,

סראיה, מסגד גדול ובית דואר. בשנת 1908 הוקמה נפת עוג’ה אלחפיר )ניצנה(

הנמצאת היום בקצה הצפוני של הגבול עם מצרים.

סיכום:

תלותה של טורקיה במעצמות הזרות החל מ 1840- הביאה להגדלת ההשפעה הזרה

בקושטא ולפתיחתם של קונסוליות בירושלים ולמינוי נציגים קונסולריים בערים

אחרות.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

52

עם סיום מלחמת קרים ב 1856- נחקקו רפורמות במנהל, חל גידול במסחר, ומצב

הבטחון החל להשתפר. אולם ,מפעם לפעם, נוצרו מתחים בין המוסלמים ושאר

העדות שגרמו לפרצי אלימות. למרות שסדרי השלטון השתפרו תשלום שוחד ומעשי

שחיתות היו נפוצים.

תמונה 6: מושלי המחוז

פרק 2: הממשל העותמאני בא”י

53

תקרית עקבה 1906- וקביעת הגבול הדרומי

בריטניה שלטה למעשה במצרים. הנציג מטעמה שהגיע למצרים ב 1877- היה לורד

קרומר, שכיהן למעשה כמושל הארץ משנת 1882 עד 1907 .

ויליאם גנינגס ברמלי 1871-1960) Bramley ), הגיע למצרים מבריטניה ב 1891- .

הוא ידע ערבית, וערך מסעות במדבריות מצרים וסיני. ברמלי היה ממונה על מיפוי,

מחקר, וסיקור צפון סיני ומזרחו. קרומר הוא זה שהמליץ לצרף את ברמלי ב 1903-

תמונה 7: מפת הסנג’קים “כתר״

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

54

לוועדה ששלח הרצל לבדוק את האפשרות להתיישב באל עריש, אולם ברמלי לבסוף

לא הצטרף לוועדה.

ב 10- לינואר 1906 הגיע ברמלי לאום רשרש )היא אילת( בליווי 5 שוטרים מצריים,

ונתקל במפקד הטורקי רושדי. החשש של הבריטים היה שהטורקים יבנו מסילת

ברזל מתחנת מען של המסילה החג’אזית לעקבה שנמצאת דרומית למען במרחק

של כ 120- ק״מ. רושדי שהועלה לדרגת גנרל, מנע ניסיונות של המצרים בראשות

ברמלי לנחות בטאבה וראס אלנקב )ליד עקבה( הוא קבל תגבורת, כך שעמדו

לרשותו כ 3000- חיילים. קרומר החליט לשלוח את אניית המלחמה הבריטית

“דיאנה״ לעקבה ואניה מלחמה בריטית נוספת, נשלחה גם לרפיח.

במקביל, התנהל מו״מ דיפלומטי מצרי - טורקי בניהולו של קרומר והטורקים, על

קו הגבול בין סיני המצרית וא״י הטורקית. הבריטים החישו במאי 1906 כוחות

יבשתיים וימיים למצרים ולפיראוס. לחץ כבד הופעל על הטורקים גם מטעם

השגריר הרוסי והשגריר הצרפתי שכיהנו בקושטא. הלחץ נשא פרי, ובתחילת מאי

1906 פינה רושדי את כוחותיו מטאבה, אולם החזיק חיילים באום רשרש וראס אל

נקב. במאי הגיעה משלחת מצרית-בריטית ומשלחת טורקית לעקבה כדי לסמן את

הגבול. הצדדים לא הגיעו להסכמה והוחלט להמשיך את המו״מ בקושטא. הסכסוך

הסתיים בחתימת הסכם על הגבול בין א״י ומצרים ב 1- לאוקטובר 1906 שהוא

הגבול בין שתי הארצות עד היום.

פרק 1 - הבעיה המזרחית

פרק 1

הבעיה המזרחית

מתארת את מעמדה המתערער של האימפריה העותמאנית במאה ה 18- וה 19-

שבשיאה כללה את הונגריה, רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, יוון, צפון אפריקה וארצות

ערב, והשתרעה מהאוקיינוס ההודי בדרום ועד האוקיינוס האטלנטי במערב.

בשנת 1768 פרצה מלחמה בין הטורקים והרוסים, ובמהלכה כבשו הרוסים את חצי

האי קרים ופלשו למולדביה וולכיה וחצו את הדנובה בדרכם לקושטא. ברוסיה באותה

עת מלכה קתרינה הגדולה ) 1729-1796 ( שהייתה ממוצא גרמני בשנים 1762 עד 1796 .

הצי הרוסי יצא מסט. פטרבורג הגיע לים התיכון דרך מיצרי גיברלטר והשמיד את

הצי הטורקי במפרץ צ’סמה שבדרום טורקיה ב 1770- . בשנת 1774 נחתם חוזה שלום

בין רוסיה וטורקיה בקוצ’וק קיינרג’י, עיירה שנמצאת היום בבולגריה. לרוסיה סופחו

אזורים לאורך הים השחור ובקווקז. רוסיה קיבלה מעבר חופשי במיצרי הבוספורוס

והדרדנלים וכן הכירו ברוסיה כנותנת החסות לנוצרים האורתודוכסים שבאימפריה

העותמאנית.

בשנים 1790 ועד למותו ב 1822- השליט המקומי החזק ביוון ובאלבניה היה עלי

האריה מינינה, יליד 1750 , שתמרן בהצלחה בין קושטא, פריז ולונדון, כדי לשמר את

שלטונו.

בשנת 1799 כבש הגנרל נפוליון את מצרים, פלש לא״י, נעצר בעכו וחזר לצרפת

והוכתר לקיסר. בשנת 1801 הצליחו הטורקים בסיוע בריטי ורוסי להביא לנסיגת

הצרפתים ממצרים. מחמד עלי ) 1769-1849 (, שהיה ממוצא אלבני, מונה בשנת 1805

למושל מצרים וצאצאיו שלטו שם עד להפיכה הצבאית ב 1952- . לבריטים היה מעמד

מכריע במצרים לאחר דיכוי מרד עוראבי ב 1879- ועד לשנת 1953 , שנה שבה עלה

ג’מאל עבדול נאסר לשלטון במצרים.

בשנים 1807 עד 1812 התנהל מאבק צבאי בין רוסיה וטורקיה על השליטה ברומניה,

שהסתיים בחוזה בוקרסט ממאי 1812 . לפי החוזה, האזור צפונית לנהר הפרוט )זורם

ממולדביה ונשפך לדנובה ברומניה( נשאר בשליטה רוסית, ואילו הנסיכויות של

וולכיה ומולדביה קבלו מעמד אוטונומי תחת שלטון טורקי.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

20

בשנת 1821 פרץ המרד היווני, ובשנת 1825 הסולטן מחמוד השני ) 1785-1839 ,

שעלה לכס המלוכה בשנת 1808 ( בקש את עזרתו של מחמד עלי ממצרים. האחרון,

שלח כוח צבאי בפקודו של בנו המאומץ איברהים ) 1789-1848 (, שזכה להישגים

צבאיים, למרות שהיוונים קבלו תמיכה הן מבריטניה והן מרוסיה. בשנת 1826 ,

בעיצומו של המרד היווני, טבח הסולטן מחמוד השני אלפי יניצ’רים )המשמר

המלכותי( שאיימו על שלטונו. בקיץ 1827 החליטו חמש המעצמות - אנגליה,

רוסיה, צרפת, פרוסיה ואוסטריה - לשלוח צי בפיקודו של האדמירל הבריטי

קודרינגטון 1770-1851) Codrington ) לעזרת היוונים, והוא השמיד את הצי

הטורקי-המצרי בקרב נוורינו שבדרום יוון באוקטובר 1827 . איברהים עזב את יוון

באוגוסט 1828 ויוון קבלה עצמאות ב 1829- והנסיך אוטו מבווריה הוכתר למלך יוון.

בשנת 1828 פרצה מלחמה בין רוסיה וטורקיה. הרוסים השיגו ניצחונות בקווקז, כבשו

את ארזרום במזרח טורקיה, ובחזית המערבית כבשו את אדריאנופול ביוני 1829 ,

הנמצאת 80 ק״מ מקושטא. באוקטובר 1829 נחתם הסכם אדריאנופול ולפיו גרוזיה

וחלק מארמניה סופחו לרוסיה. במערב הרוסים הגיעו לשפך הדנובה בים השחור

צפונית לקונסטנצה ברומניה )גבול אוקראינה-רומניה היום(. לפי ההסכם, סרביה

הוכרה כמדינה עצמאית. הרוסים גם מאד הגבירו השפעתם ביוון.

הפלישה המצרית

בקיץ 1831 פלשו כוחותיו של מחמד עלי בפיקודו של איברהים, לא״י שהייתה

בשליטה טורקית. רק לאחר מצור של מספר חודשים, במאי 1832 , נכבשה עכו

וביוני 1832 דמשק. מחמד עלי ניסה להגיע להסכם עם הסולטן, ללא הצלחה ולכן

פלש איברהים לאנטוליה והביס את הצבא הטורקי בקוניה כ 200- ק״מ מקושטא

בדצמבר 1832 .

הסולטן מחמוד השני, בצר לו, פנה לרוסים לעזרה והם שלחו חיילים לקושטא. עם

זאת עזרה זו לא מנעה מהמצרים להגיע להישג מדיני. בהסכם קוטאיה ממרץ 1833

מחמד עלי הוכר כמושל סוריה, א״י ומחוז עדנה שבדרום טורקיה שם היו מקורות

עץ עשירים.

בעקבות הסיוע הרוסי לטורקיה נגד מחמד עלי הגיע הדיפלומט הרוסי, הגנרל אלכסי

אורלוב ) 1787-1862 (, במאי 1833 לקושטא. ביולי נחתם הסכם אונקיאר איסקלסי

)הרציף המלכותי בבוספורוס(, שהווה ברית הגנה בין רוסיה וטורקיה. ההסכם קויים

עד 1841 , והיה בו סעיף סודי לפיו רוסיה יכולה הייתה לבקש מהטורקים לסגור את

המיצרים.

פרק 1: הבעיה המזרחית

21

ב 1833- מונה ג’ון פונסובי 1770-1855) Ponsonby ) לשגריר בריטניה בקושטא,

שהודאג מאד מהגדלת ההשפעה הרוסית בקושטא, וכן מניסיונות החדירה של רוסיה

בהודו ובפרס. פונסובי והסולטן מחמוד השני ניסו לשכנע את שר החוץ הבריטי

פלמרסטון 1784-1865) Palmerston ), )שכהן כשר החוץ מספר פעמים(, לשלוח את

הצי הבריטי, כדי לנקום במחמד עלי, אולם פלמרסטון סרב.

בשנת 1834 נפתחו מחדש שגרירויות אירופאיות רבות, שנסגרו בשנת 1804 בתקופת

הסולטן סלים השלישי ) 1761-1807 , שמלך מ 1789- (. למרות בריאותו הרופפת,

מחמוד השני, החליט לשלוח את צבאו באפריל 1839 לנציבין-ניזיב בצפון סוריה.

הצבא הטורקי נחל שם מפלה קשה מידי איברהים ביוני 1839 והסולטן נפטר בעיצומו

של הקרב. רוב הצי הטורקי, שחשש מפני השתלטות רוסית, הפליג לאלכסנדריה

למצוא מחסה אצל מחמד עלי.

בנובמבר 1839 , שלושה חודשים אחרי שעלה לשלטון, חתם הסולטן בן ה 16- עבדול

מג’יד הראשון ) 1823-1861 ( על רפורמת גולהנה )ההכרזה הייתה בכיכר השושנים

על ים המרמרה(. זהו הפרק הראשון בתנזימאת )רפורמות(, שהביאו להקמת מועצה

מחוקקת, וקבעו סדר חדש בתחום המיסוי, צבא, משפט וזכויות הפרט, שיזם מחמד

רשיד שר החוץ )שהיה לפני כן השגריר בלונדון(. הרפורמות נועדו גם לשפר את

תדמיתה של טורקיה באירופה. פלמרסטון שחשש מפני קריסת האימפריה העותמנית

הורה לצי הבריטי לנתק את הקשר הימי בין מצרים וסוריה, כדי להביא לסילוקו של

מחמד עלי מסוריה וא״י. כמו כן המעצמות שלחו בסוף יולי מכתב תמיכה בסולטן

החדש. הצרפתים תמכו במחמד עלי והערימו מכשולים, ורק ביולי 1840 הגיעו חמש

המעצמות להסכם ביניהן, על מתווה הנסיגה של המצרים מסוריה.

בספטמבר 1840 הורה האדמירל רוברט סטופפורד 1768-1847) Stopford ), מפקד

הצי הבריטי, להפגיז את ביירות. האמיר בשיר, בן בריתו הלבנוני של איברהים,

נטש אותו לטובת הסולטן. באוקטובר כבש סגן מפקד הצי הבריטי צ’רלס נפייר

1786-1860) Napier ) את ביירות ובנובמבר את עכו. בסוף נובמבר חתמו נפייר

ומחמד עלי על הסכם, לפיו מחמד עלי וצאצאיו ישלטו במצרים, והם יפנו את

סוריה, והצי הטורקי יחזור לקושטא. ההסכם הסופי “הסכם המעברים״ נחתם ביוני

1841 בלונדון. איברהים יצא עם צבאו מדמשק בדצמבר 1840 , ונאלץ להתגבר על

התנכלויות קשות מהאוכלוסייה המקומית בא״י. לאחר מסע מייגע הגיע לעזה, יצא

ממנה בפברואר 1841 וחזר למצרים.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

22

מלחמת קרים

התחרות בין רוסיה נותנת החסות ליוונים בארץ קודש, ובין הצרפתים, נותני

החסות לקתולים, גברה בשנות ה 40- ופרצה באופן גלוי ב 1847- סביב היעלמותו

של כוכב הכסף מכנסיית המולד בבית לחם. ברוסיה שלט משנת 1825 ניקולאי

הראשון ) 1796-1855 (, שירש את אחיו אלכסנדר הראשון, שהנושא הדתי היה מאד

יקר לו. בצרפת שלט נפוליון השלישי ) 1808-1873 (, שעלה לשלטון ב 1849- ורצה

לחזק את התמיכה הקתולית בו בצרפת. בדצמבר 1852 הוא הכריז על עצמו כקיסר,

אולם ניקולאי, בניגוד לשאר המעצמות, סרב להכיר בו כקיסר. בשנת 1851 ניסה

השגריר הצרפתי בקושטא לה ואלט Lavalette לחזק את מעמדם של הפרנציסקנים

אולם נבלם ע״ השגריר הרוסי והסולטן פרסם פירמאן בפברואר 1852 שאשרר מחדש

את הסטטוס קוו ללא שינוי.

ניקולאי הראשון, כינה את טורקיה, “האיש החולה של אירופה״. הוא בקר בלונדון

בשנת 1844 והיה סבור שאנגליה מוכנה לחלק את טורקיה בין המעצמות . בפברואר

1853 ניקולאי שלח את הגנרל מנשיקוב להציב אולטימאטום לטורקים להכיר

במעמדה המיוחד של רוסיה. הטורקים דחו את האולטימאטום בהנחייתו של השגריר

הבריטי סטרטפורד קנינג 1786-1880) Stratford Canning ), השגריר בקושטא

בשנים 1825-1828 וכן מ 1841- עד 1858 . הקונסול הרוסי בביירות בזילי חזר לרוסיה

בשל הרעת היחסים עם הטורקים בסוף 1852 .

מנשיקוב עזב בסוף מאי 1853 את קושטא והיחסים בין שתי הארצות נותקו. קנינג

סיים את התפקיד והחליף אותו השגריר ג’ורג סימור, אך בשל המשבר קנינג חזר

באפריל 1853 על אוניית מלחמה בריטית. ביוני, הצי הבריטי הגיע לכניסה למיצרי

הדרדנלים וכוחות רוסיים חצו את נהר הפרוט ונכנסו לבוקרסט. בסוף נובמבר הצי

הרוסי השמיד את הצי טורקי בסינופה Sinop שבים השחור. בינואר 1854 נכנסו

כוחות של הצי הבריטי והצרפתי לים השחור והמלחמה עם רוסיה הוכרזה ב 28- למרץ

1854 . באוגוסט, הסכימו הרוסים לסגת מהנסיכויות הרומניות והצבא האוסטרי נכנס

במקומם, ובספטמבר 50 אלף חיילים בריטים וצרפתים נחתו בקרים. במרץ 1855 , מת

ניקולאי הראשון ואלכסנדר השני ) 1818-1881 ( ירש אותו. יחידות רבות של הצבא

הרוסי היו מרותקות לפולין ולקווקז. בספטמבר נכבשה סבסטופול לאחר מצור של

למעלה משנה, ובין הנצורים היה הסופר לב טולסטוי, אז קצין בן 26 ובהשראת

המלחמה כתב את הסיפור “סבסטופול״. כמו כן נכבשו קרץ’ Kerch ומבצר אניקלה

Enikale והרוסים הבינו שעליהם להגיע להסכם. בפברואר 1856 התכנסה ועידת

השלום בפריז וב 30- למרץ נחתם הסכם פריז. הסולטן הסכים למתן חופש דת

פרק 1: הבעיה המזרחית

23

ולשמירת זכויות הנוצרים ולמעמד ניטרלי של הים השחור ללא כוחות ימיים. כמו

כן, הוסכם שלנסיכויות הרומניות יהיה מעמד אוטונומי בחסות טורקית ולא בחסות

רוסית כפי שהיה מאז 1829 .

קונגרס ברלין

בשנת 1876 היה לטורקיה חוב כספי גדול לבנקים באירופה ובראש מנהלת החוב,

שהוקמה לטפל בהסדר החוב, עמד חיים גוואדלה 1815-1904) Haim Guedalla )

יהודי, מעשירי אנגליה וקרוב של משפחת מונטיפיורי, שלווה אותו בביקורו בא״י,

ב 1855- .

הוא הושפע מאד מהספר דניאל דירונדה, שכתבה גורג אליוט. גוואדלה הציע

למידהאת פחה, הוזיר הגדול, לקנות את א״י, כדי לכסות את החוב, אולם העלה חרס

בידו.

מידהאת פחה ) 1822-1883 ( קבל כבר בגיל צעיר תפקיד של מושל במספר מחוזות,

אולם נטייתו לליברליות הביאה לכך שב 1869- הורחק מאיסטנבול ומונה למושל

של בגדד. לאחר שלוש שנים, ב 1872- הוחזר לקושטא. בשנת 1876 )שנת שלושת

הסולטנים( הדיח מידהאת את הסולטן עבדול עזיז, ואת מורד החמישי, שהיה בלתי

כשיר לשלוט, ובסוף אוגוסט הומלך עבדול חמיד השני ) 1842-1918 (, שכונה הסולטן

האדום )בשל דיכוי המרד הארמני ב 1894- (, והוא מלך עד 1908 .

מידהאת שמש בתפקידי שר, וב 1876- מונה לוזיר הגדול. הוא עמד מאחורי החוקה

מדצמבר 1876 , לפיה הוקמה רשות מחוקקת ורשות מבצעת. ב 1877- הודח מידהאת

ובשנת 1878 מונה למושל סוריה וא״י. ב 1881- הודח מתפקידו, נשפט על קשר נגד

הסולטן, הוגלה לחג’אז ושם נרצח בכלא בשנת 1883 .

בתקופה שלאחר מלחמת קרים היו מרידות נגד טורקיה בסרביה, בוסניה, בולגריה,

רומניה וכרתים. המרד בבולגריה ב 1876- דוכא באכזריות והדבר עורר אנטגוניזם נגד

טורקיה, בעקבות חוברת שפרסם גלדסטון, יריבו הפוליטי של דיזרעאלי, על הטבח של

הטורקים בבולגריה, שזכתה לתפוצה גדולה. הרוסים נצלו את ההתקוממות בבולגריה,

בסרביה ובמונטנגרו, ופלשו באפריל 1877 מהקווקז לטורקיה במזרח וכבשו את מבצר

קארס, וכן פלשו לרומניה ולבולגריה במערב, ולאחר לוחמה של 6 חודשים הגיעו

בינואר 1878 לסן סטפנו, הנמצאת על ים המרמרה, כ 20- ק״מ מערבית מקושטא.

למרות שהבריטים שלחו צי של אוניות מלחמה למיצרי הדרדנלים לעזרת הטורקים,

הם החליטו לחתום על חוזה סן סטפנו במרץ 1878 . הטורקים בשל הלחץ של השגריר

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

24

הרוסי בקושטא איגנטייב העניקו עצמאות לבולגריה סרביה ומונטנגרו, וכן הכירו

במעמדה המיוחד של רוסיה להגן על היוונים האורתודוכסים.

הבריטים והאוסטרים החליטו לגייס כוחות צבא כדי להילחם נגד הרוסים בזמן

שהמצב הכלכלי והפוליטי ברוסיה היה בשפל. לכן, בסוף מאי 1878 , הגיעו הרוסים

והבריטים להסכם, שהסדיר את היחסים ביניהם באגן המזרחי של הים התיכון, ובכך

נמנעה מלחמה ביניהן.

ביוני 1878 התכנס קונגרס ברלין בנשיאותו של ביסמרק אך המנהיג המשפיע היה

ראש הממשלה הבריטי דיזרעאלי ) 1804-1881 , ראש ממשלה ) 1874-1880 ( ויחסים

מאד טובים נקשרו בין שני המנהיגים. לפי ההחלטות של קונגרס ברלין אנגליה קבלה

לשליטתה את קפריסין. זאת בזכותו של השגריר הבריטי הארכיאולוג לאירד בהתאם

להסכם סודי בין אנגליה וטורקיה, שפורסם רק בשבוע האחרון של קונגרס ברלין.

צרפת קבלה את השליטה בטוניס, וב 1881- יוון קבלה את השליטה בתסליה וחלק

מאפירוס. רוסיה קבלה לשליטתה את בסרביה במערב ואת קארס ובאטום במזרח.

בולגריה הפסידה חלק גדול משטחה.

לפי סעיף 62 לחוזה ברלין הוכר מעמדן המיוחד של רוסיה וצרפת כנותנות החסות

לנוצרים באימפריה העותמאנית, הוכר מעמדם המיוחד של הנתינים הזרים, והוכרו

הסמכויות המיוחדות של הקונסולים הזרים.

בשנת 1885 ספח אלכסנדר הראשון המלך הבולגרי שהיה ממוצא גרמני, , לבולגריה

את רומליה שבירתה פלובדיב ושבעבר נקראה פיליפוליס.

גרמניה וטורקיה - בשנת 1835 שלח מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השלישי את

הלמוט פון מולטקה ) 1800-1891 , שהיה הרמטכ״ל בשנים 1857-1887 (, ולימים

האיש שהכניע את צרפת ב 1870- , לאיסטנבול כיועץ צבאי. הוא השתתף בקרב נציבין

ב 1839- , ולאחר המפלה הטורקית חזר לגרמניה. בשנת 1882 שלח הקייזר וילהלם

הראשון את הקצין קאהלר כיועץ צבאי לקושטא, שנפטר ב 1885- . החליפו הגנרל

קולמאר פון גולץ, ששרת עד 1895 וחזר שוב לטורקיה עם עליית הטורקים הצעירים

לשלטון ב 1908- .

ביסמרק ) 1815-1898 ( ראש הממשלה בגרמניה בשנים 1862-1890 נמנע מלפתח

קשרים מיוחדים עם טורקיה. וילהלם השני שעלה לשלטון ב 1888- , נסע לאתונה

לחתונת אחותו עם יורש העצר היווני ב 1889- . בעקבות ביקורו באיסטנבול ב 21-

באוקטובר 1889 , החליט לפתח את היחסים עם הטורקים. מספר חדשים לאחר

מכן, במרץ 1890 , פיטר וילהלם את ביסמרק בשל חילוקי דעות מהותיים. בעקבות

הביקור, התפתח מאד הסחר בין שתי המדינות והוקמה חברת הרכבות האנטולית,

פרק 1: הבעיה המזרחית

25

בניהול גרמני, ונבנתה מסילת הברזל מאיסטנבול לאנקרה וקוניה. וילהלם גם רכש את

הקרקע לבניית כנסיית “הגואל״ בירושלים.

בשנים 1894-1896 היו מעשי טבח קשים נגד הארמנים ברחבי טורקיה, שחלקם

בוצעו ע״י הכורדים. הבריטים, שניסו לסייע לארמנים, שקלו לשלוח את הצי הבריטי

לקושטא בעקבות הטבח הנורא בבירה הטורקית באוגוסט 1896 אך בסופו של דבר

נמנעו מכך.

בשנת 1897 הייתה שוב מלחמה בין טורקיה ויוון שהסתיימה בניצחון הטורקים אולם

בלחץ המעצמות לא זכתה טורקיה להישגים טריטוריאליים.

השנים 1908-1914 : בדצמבר 1908 נאלץ הסולטן עבדול חמיד, בלחץ “ועדת איחוד

והקדמה״ ארגון הגג של המפלגות הפוליטיות, לכנס את הפרלמנט מחדש. באפריל

1909 הוא הודח מכיסאו והוגלה לסלוניקי והחלה תקופת הטורקים הצעירים. באופן

מעשי הם שלטו במדינה. הסולטן החדש שמונה היה מחמד רשאד והוא מלך עד 1918 ,

אך היה משולל סמכויות.

בשנים 1911-1912 ניצלה איטליה את חולשתה של טורקיה וכבשה את טריפוליטניה

שבלוב וכן את האיים הדודקנזים שבים האיגאי, הסמוכים למיצרים בים המרמרה.

בשנים 1912-1913 התנהלו שתי המלחמות הבלקניות וטורקיה איבדה כמעט את

כל הטריטוריות האירופאיות. שלה אלבניה קבלה עצמאות, רומניה וסרביה הרחיבו

את שטחם, ויוון כבשה את סלוניקי בסוף 1912 . בולגריה שהצליחה לקבל מוצא לים

התיכון אבדה אותו בחוזה בוקרסט מאוגוסט 1913 , ולטורקיה נשאר רק השטח עד

אדריאנופול )אידרנה( הסמוכה לקושטא.

מ 1909- היו מספר ראשי ממשלה בקושטא והאחרון היה סאיט פחה, משנת 1913 עד

1917 . המנהיגים הבולטים ששלטו במשותף מ 1914- עד 1919 היו שלושת הפאשות:

- -טלעת פחה ) 1874-1921 ( שהחל את דרכו כפקיד בכיר בדואר, היה שר הפנים

ונרצח בברלין ב 1921- .

- -ג’מאל פחה ) 1872-1922 ( שהיה קצין בצבא, נהל את הרכבות, מושל סוריה וא״י

בזמן המלחמה ונרצח בטיביליסי גאורגיה.

- -אנוור פחה 1881-1922 היה קצין מצטיין במלחמה במקדוניה ובמלחמה נגד

האיטלקים בלוב. הוא שרת בברלין והיו לו קשרים הדוקים בגרמניה. הוא כהן כשר

המלחמה ונהרג בטג’יקסטן ב 1922- .

אחריהם, עלה לשלטון כמאל אטאטורק, שהדף את הפלישה היוונית ב 1920-

לטורקיה, שגרמה לטרנספר של מיליוני יוונים וטורקים ב 1922- . הוא הדיח את

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

26

הסולטן האחרון מחמד הששי )שמלך בשנים 1918-1922 ( והיה הנשיא הראשון של

טורקיה בשנים 1923-1938 .

כיבוש א״י - הטורקים הצטרפו לגרמניה עם תחילת המלחמה וג’מאל פחה מונה

למושל הצבאי של א״י. תקופת שלטונו הייתה תקופה קשה לישוב היהודי ורבים

ממנהיגיו הוגלו לדמשק. בסוף 1916 שלחו הבריטים כוח צבאי ממצרים לכבוש את

א״י, הכוח, שלחם במשך ארבעה חודשים, נכשל במשימתו. ביוני 1917 מונה גנרל

אלנבי ) 1861-1936 ( למפקד הצבא ובסוף אוקטובר נכבשו באר שבע, עזה ויפו,

ובדצמבר 1917 נכנס אלנבי לירושלים, ובכך הושלם כבוש החלק הדרומי של הארץ.

בספטמבר גברו הבריטים על הטורקים בקרב מגידו ועד סוף 1918 הושלם כיבושה

של א״י וסוריה.

סיכום: רוסיה ממחצית המאה ה 18 נהלה מספר מלחמות נגד האימפריה העותמאנית

כדי להרחיב את גבולה בדרום ולהשיג מעבר חפשי לים התיכון דרך המיצרים. נפוליון

פלש למצרים וא״י בשנת 1799 אולם נכשל וחזר לצרפת ותוך זמן קצר הוכתר לקיסר.

בשנת 1832 מחמד עלי מושל מצרים שסייע לעותמאנים לדכא את המרד היווני כבש

את סוריה וא״י ואיים על קושטא. רק הודות להתערבות המעצמות ב 1840 בראשות

בריטניה נאלץ ב 1840 לסגת למצרים. תלותה של טורקיה במעצמות הביאה לפתיחת

קונסוליות אירופאיות בירושלים בשנות ה 40- . מלחמת קרים חזקה עוד יותר את

תמונה 2: גנרל אלנבי

פרק 1: הבעיה המזרחית

27

השפעת המעצמות ובראשן בריטניה וצרפת. יוון , בולגריה, סרביה ורומניה קבלו

עצמאות ובריטניה קבלה לאחר קונגרס ברלין את קפריסין ותעלת סואץ. בשנים

לפני מלחמת העולם טורקיה ניהלה מספר מלחמות כושלות ואיבדה כמעט את כל

הטריטוריות האירופאיות שלה.

הצי הרוסי במחצית השניה של המאה ה 18- ודאהר אלעמר

במאה ה 18- האימפריה העותמאנית הייתה אחת המעצמות החשובות ושלטה על

שטחים נרחבים ברומניה, בולגריה, יוגוסלביה ויוון, חלקים מהונגריה ודרום רוסיה,

כולל חצי האי קרים.

בשנת 1762 נסיכה גרמניה נישאה לצאר הרוסי פטר השלישי, והצליחה בהפיכת חצר

להדיח את בעלה לרצוח אותו ולהיות לקיסרית של רוסיה הידועה כקתרינה הגדולה.

אחד הקצינים שהשתתף בקשר, גריגורי אורלוב, היה במשך עשר שנים המאהב, חבר

קרוב והיועץ של קתרינה.

היוונים האורתודוכסים והרוסים הפרובוסלביים היו קרובים מאד מבחינה דתית

ועד 1483 הפטריארך של קונסטנטינופול היה הסמכות הדתית והרוחנית של שתי

הכנסיות. הרוסים האמינו שחובתם הדתית והאינטרס הפוליטי שלהם הוא להגן על

היוונים האורתודוכסים ברחבי האימפריה העותמאנית, בעיקר ביוון אך גם בא״י.

באוקטובר 1768 פרצה מלחמה בין טורקיה ורוסיה. מספר שנים לפני כן סוכנים

רוסיים ניסו לארגן תנועות מרי של הנתינים הנוצריים של האמפריה העותמאנית

ובעיקר ביוון.

בנובמבר 1768 הציע גריגורי אורלוב לשלוח יחידות צי רוסי לים התיכון, וכך לסייע

ליוונים במאבקם נגד הטורקים, אך גם להוות איום ישיר על קונסטנטינופול. אלכסי

אורלוב, אחיו של גריגורי, שהיה בחופשת החלמה באיטליה, נבחר לעמוד בראש הצי.

הופעתו הבלתי צפויה של הצי הרוסי בים תיכון היה אחד המאורעות הצבאיים

המדהימים במאה ה 18- . היה זה איום חדש ורציני לטורקים ששינה את מהלך

המלחמה הרוסית טורקית. מעבר לכך, זאת הייתה התפתחות שבריטניה הגדולה

תרמה לה רבות באופן ישיר. שני אדמירלים בריטים גרייג ) Greig ( ואלפינסטון

Elphistone) (1746-1823( (, שהצטרפו לצי הרוסי קודם לכן, היו המפקדים הצבאיים

של הצי תחת פיקודו של אורלוב. אוניות הקרב בדרכן מהים הבלטי לים התיכון

עגנו מספר ימים בנמל האנגלי האל ) Hull ( ושם הצטיידו במזון ובתחמושת. כן הם

הסתייעו בצי הבריטי שהיה בים התיכון.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

28

בשנת 1770 פרץ מרד יווני נגד הטורקים במוריאה אשר בדרום יוון שבהכנתו סייעו

סוכנים רוסיים. הצי הרוסי ניסה לנחות ביוון, אולם לא קיבל הסיוע הדרוש מהיוונים

ונאלץ לסגת, והטורקים החלו במסע נקמה נגד היוונים. הרוסים תקפו את הצי הטורקי

ליד האי כיוס, גרמו לו אבדות כבדות ואלצו אותו למצוא מחסה במפרץ צ’סמה ליד

העיר איזמיר. בין ה 5- ל 7- ביולי 1770 התחולל קרב צ’סמה, שהוכרע לאחר שקצין

בריטי העלה באש ספינה טורקית שנתפסה ושלח אותה לנמל. הצי הטורקי הושמד

ע״י האש, מבלי שהרוסים נאלצו לירות יריה נוספת. הקרב של צ’סמה כמו הקרב

של טרפלגר כ 40- שנה לאחר מכן, הוא קרב ימי ששינה את ההיסטוריה, יצר מיתוס

לאומי ואלכסי אורלוב הוסיף את השם צ’סמה לשמו.

במאה ה 18- , א״י הייתה אחד מהמחוזות הנדחים והמוזנחים של האימפריה

העותמאנית. מבחינה מנהלית החלק הצפוני - הגליל - היה תחת שלטון הואלי

)המושל( של צידון, והחלק הדרומי של א״י - מחיפה דרומה כולל ירושלים - היה

תחת שלטון הואלי של דמשק. שני המושלים היו כפופים ישירות ל״שער העליון״

מקום מושבו של הסולטן בקושטא.

המנהיג המקומי הבולט ביותר בא״י במאה ה 18- היה דאהר אל עמר, שמקום מושבו

היה בטבריה. במשך 30 שנה בין השנים 1745 ו 1775- הוא שלט בפועל בחלק הצפוני

של א״י ובדרום לבנון. הוא מונה באופן רשמי למושל עכו ושם היה מקום מושבו.

עכו, באותה תקופה, הייתה עיר נמל קטנה שם התיישבו כבר במאה ה 17- סוחרים

צרפתיים. דאהר הפך את עכו לנמל המסחרי החשוב ביותר באזור והוריד מחשיבותו

את נמל צידון שהיה לפני כן הנמל החשוב ביותר של א״י.

היריב העיקרי של דאהר היה המושל של מחוז דמשק עותמאן פחה, שרק ב 1770-

קיבל רשות מקושטא לרסן את דאהר. באותה התקופה, מצרים, שהיתה תחת

הסוזרניות )שליטה פורמלית( של הסולטן, למעשה הייתה במעמד עצמאי. השליט

הממלוכי המצרי עלי ביי, החליט לצאת למלחמה נגד הסולטן ואף הצליח לכבוש את

מכה. עלי כרת ברית עם דאהר במטרה לכבוש את סוריה וא״י מידי הסולטן. הוא פלש

לא״י וביוני 1771 הביס את צבאו של עותמאן וכבש את דמשק. לאחר מכן, נאלץ עלי

לדכא מרד מבית ולכן חזר עם צבאו למצרים. דאהר נשאר לבדו לעמוד בפני צבאו של

עותמאן והצליח בספטמבר לנצח את צבאו של עותמאן ובני בריתו הדרוזיים בקרב

ליד החולה. באוקטובר 1771 הוא כבש את צידון שהייתה אז בירת המחוז. הסולטן

שהיה מודאג מניצחונו של דאהר מינה מפקד חדש, את עותמאן אלמצרי. במאי 1772

צבא טורקי חדש שנתמך ע״י המנהיג הדרוזי ג’ונבלט הטיל מצור על צידון. עלי ביי

שהודח מכסאו במצרים, ברח עם צבא ממלוכי קטן לא״י והצטרף לדאהר. השניים

החליטו לבקש את אלכסי אורלוב לשלוח מספר ספינות רוסיות כדי לעזור להם נגד

פרק 1: הבעיה המזרחית

29

הטורקים. הספינות הרוסיות, שהיו רחוקות מנמלי הבית שלהם וללא אפשרות לקבל

אספקה שוטפת, עסקו בפעילות צבאית שכללה פשיטות על החוף הטורקי, ועל איים

יוונים בים האגאי, וכן בפעילות פיראטית של תפישת אוניות. לכן, היו מוכנים לסייע

למנהיגים מקומיים בסכסוכים עם השלטון המרכזי בקושטא, תמורת כסף ומזון.

יחידות של הצי הרוסי הופיעו בצידון ב 11/6/1772- והפגיזו את הכוחות הטורקיים

בתותחים שעל הספינות וכוחותיו של דאהר תקפו את העיר מהיבשה. לפי דיווח של

הקונסול הצרפתי, הכוחות הטורקים איבדו את עשתונותיהם ונכנעו לאחר קרב של

שעתיים.

המושל הטורקי של דמשק חשב בטעות שהספינות היו צרפתיות או מלטזיות, ודרש

מהמיסיונרים הצרפתיים בדמשק לפנות בתלונה לקונסול הצרפתי בצידון. אולם

האחרון השיב שמדובר בספינות רוסיות.

למחרת היום, הפליגו הספינות הרוסיות לביירות, שם התבצרו מתנגדיו של דאהר. הם

הפגיזו בתותחיהם את העיר והכוחות המקומיים נכנעו תוך זמן קצר. הרוסים דרשו

וקבלו סכומי עתק מתושבי ביירות ומשם חזרו לעכו ולאחר מכן לאי פארוס ) )Paros

שבים האגאי.

בינתיים הושגה שביתת נשק זמנית בין רוסיה וטורקיה ביוני 1772 , אך הסולטן חשש

מהדרדרות המצב בא״י, שקל לשלוח את הצי הטורקי שהתפנה, לא״י. אורלוב הסכים

לקחת על עצמו לחסום את הצי הטורקי. קצינים רוסיים הביאו נשק באוקובר 1772

לכוחותיו של דאהר, שצרו על יפו והוא כבש את העיר בינואר 1773 .

לאחר שהרוסים עזבו את ביירות באוקטובר 1772 הדרוזים לא הורשו לחזור לשם

וקצין צעיר בשם אחמד ג’זאר מונה למושל ביירות. הוא התפרסם כלוחם קשוח ואכזרי

במצרים ואחר כך שרת תחת פיקודו של מושל דמשק. הדרוזים רצו לכבוש מחדש

את ביירות והחליטו לכרות ברית עם דאהר. בתמיכתו הם הטילו מצור על ביירות

שמנתה אז כ 5000- תושבים, לעומת צידון ועכו שהיו גדולות ממנה. הצי הרוסי הפליג

מיוון במאי 1773 דרך קפריסין מצרים והגיע ביוני לעכו. ביולי הגיעו הרוסים להסכם

לפיו הם יסייעו לדרוזים ולדאהר לגרש את הטורקים מביירות. המצור על ביירות

נמשך מיולי עד אוקטובר 1773 כאשר בראש הכוחות הנצורים נלחם בגבורה ג’זאר

פחה אך הם נאלצו להיכנע לאחר שכוחות הסיוע מדמשק הובסו ע״י בנו של דאהר.

הרוסים נשארו בביירות עד ינואר 1774 ורק אז קבלו את מלוא התשלום שהובטח

להם. הדרוזים היו כה אסירי תודה לרוסים ובקשו אזרחות רוסית. זאת הייתה הפעם

הראשונה שכוחות של מעצמה לא-מוסלמית סייעו לנתינים מוסלמיים.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

30

המלחמה בין טורקיה ורוסיה הסתיימה עם חתימת חוזה קוצ’וק קיינרג’י ביולי

1774 והצי הרוסי חזר לרוסיה. דאהר היה כבר בן 80 והוא ניסה לפייס את הממשלה

בקושטא לאחר שלכס המלוכה עלה סולטן חדש עבדול חמיד הראשון. אולם הממשלה

העותמאנית החליטה שהגיע העת להכניע את דאהר ושלחה צבא בדרך היבשה

וגם את הצי הטורקי, שהפגיז את עכו מהים. צבאו של דאהר הובס והוא נהרג בקיץ

1775 . הסולטן מינה את אחמד ג’זאר גיבור ביירות, למושל עכו ושנה לאחר מכן הוא

מונה לואלי של צידון. בשנת 1799 ג’זאר עמד בגבורה מספר חודשים מול כוחותיו

של נפוליון שצַרוּ על עכו, ואילץ אותו בעזרת הצי הבריטי, להסיג את כוחותיו מא״י

ולחזור לצרפת.

עלילת דמשק

ב 5- בפברואר 1840 נעלמו בדמשק האב הקפוצ’יני תומאסו ומשרתו, והיה חשש

לחייהם. בדמשק שלט משנת 1832 מחמד עלי, מושל מצרים, וצרפת נהנתה ממעמד

מיוחד אצלו. הקונסול הצרפתי, ראטי מנטון, הגיע לדמשק רק שלושה חודשים קודם

לכן, אך היה בעל ותק של 17 שנה במשרד החוץ הצרפתי. יונתן פרנקל, שחבר ספר

מקיף על הפרשה, סבור שהמניע העיקרי לפעילותו של מנטון היה חיזוק מעמדה

של צרפת בסוריה ובעיקר בקרב הנוצרים. מנטון עצר והרשיע שבעה יהודים ברצח

תמונה 3: הצי הרוסי

פרק 1: הבעיה המזרחית

31

מטעמים דתיים ביניהם שניים ממשפחת פרחי ומשפחת הררי. העצורים היהודים

עברו עינויים קשים ולניאדו והררי נפטרו. גם סלוניקי וענתבי עברו עינויים קשים

אך שרדו. מנטון נאלץ לשחרר אחד מהעצורים שהיה נתין אוסטרי לפי דרישתו

של הקונסול האוסטרי מרלאטו. הוא גם דווח לממונה עליו, לורין, הקונסול הכללי

באלכסנדריה, שפנה למוחמד עלי שהורה להפסיק את העינויים של היהודים

ב 2/5/1840- .

יהודי קושטא שלחו מכתב ובו בקשת עזרה לליונל רוטשילד ולמונטיפיורי, שפורסמה

בלונדון טיימס ב 18- לאפריל 1840 . באותה ידיעה גם דווח על עלילת הדם נגד יהודי

האי רודוס שגם היה תחת שלטון טורקי. העלילה קרתה בפברואר 1840 , ובוטלה

בלחץ כל הקונסולים הזרים באי, כולל הצרפתי.

בסוף אפריל 1840 , נפגשה משלחת של נכבדים יהודים עם שר החוץ פלמרסטון

בלונדון. במכתב לקונסול הבריטי בדמשק וורי ) Werry (, נזף שר החוץ בו על תמיכתו

בקונסול הצרפתי מנטון. כמו כן הוא דרש מהקונסול הכללי הבריטי באלכסנדריה

הודג’ס, שקיבל גם את תמיכתם של הקונסולים של רוסיה, פרוסיה, אוסטריה ועוד,

להתריע בפני מחמד עלי על חומרת המצב.

ה- L.J.S , )אגודת המיסיון הבריטית( שלח מירושלים לדמשק את הכומר ג’ורג’ פיריץ

Pieritz( ( ממוצא יהודי ) 1808-1884 (, חבר של הכומר ניקולייסון. הוא הכין דוח מאד

מפורט על האירוע שנשלח ללונדון, והוצג לפלמרסטון ע״י לורד שפטסבורי ב 28-

למאי 1840 . הכומר פיריץ נסע גם לאלכסנדריה והציג את הדוח למחמד עלי.

הבורד ) Board ( היהודי )ארגון יהודי בריטניה( החליט ב 15- ליוני 1840 לשלוח

משלחת הצלה בראשות מונטיפיורי וכרמיה, שיצאו ב 8- ליולי והגיעו לאלכסנדריה

ב 4- לאוגוסט. השגריר הבריטי בקושטא פונסובי ) Ponsonby ( קבל מהסולטן פירמאן

)צו מלכותי( להגנת המשלחת. מונטיפיורי נפגש למחרת היום עם מחמד עלי. כרמיה,

כאזרח צרפתי, נפגש עם השליט לבדו יום אחד לאחר מכן. שתי הפגישות התנהלו

בצל המשבר הבינלאומי שבמהלכו המעצמות דרשו ממחמד עלי לפנות את סוריה

וא״י. ב 24- לאוגוסט הסולטן הורה למחמד עלי להוציא פירמאן, המזכה את היהודים

העצורים בדמשק והיהודים שוחררו ב 6- לספטמבר 1840 .

מונטיפיורי עזב את אלכסנדריה ב 17- לספטמבר המשיך לקושטא, לרומא לפריז

והגיע ללונדון ב 28/2/1841- . כרמיה עזב את מצרים ב 7/10/1840- ונסע דרך יוון

איטליה, גרמניה ואחרי חודשיים הגיעו לפריז. פרחי רפאל שהיה בין העצורים חזר

למעמדו הרם.

איברהים עזב את דמשק ב 29/12/1840 . וחזר למצרים.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

32

משה מונטיפיורי ) 1784-1885 (, יליד ליבורנו איטליה, התחתן בשנת 1812 עם יהודית

כהן בת לאב עשיר, שמשפחתה הייתה קשורה למשפחת רוטשילד. הוא היה בנקאי

מצליח ועשה כסף רב בעצמו ועמד שנים רבות בראש ועד הקהילות בלונדון. הוא

קבל תואר סר מהמלכה ויקטוריה ב 1846- . בין השנים 1827 ועד שנת 1875 בקר שבע

פעמים בא״י ועזר רבות לישוב היהודי. כמו כן פעל למען קהילות יהודיות ברוסיה

איטליה מרוקו ורומניה.

אדולף כרמיה ) 1796-1880 (, משפטן צרפתי יהודי, שכיהן כשר המשפטים בשנת

1848 ובשנת 1870 . נמנה עם מייסדי כי״ח )כל ישראל חברים, אליאנס( בשנת 1860 .

תקרית ג’דה

לפי טיבאווי, המרידות בכרתים ובמונטנגרו בשנות החמישים הרעו את היחסים

בין מוסלמים ונוצרים. גם למלחמת קרים הייתה תרומה לגידול במתח בין העדות.

המוסלמים לא עשו הבחנה בין בריטניה וצרפת, בעלות הברית של הסולטן, ובין

הרוסים שנגדם נלחמה טורקיה.

בשל מרידה בג’דה, נמל עולי הרגל בים סוף שבסעודיה, נשלחה אוניית הקרב הבריטית

“קיקלופ״ בפיקודו של קפטן פולן ) Pullen ( ב 21/3/1858- , כדי להגן על הקונסול

הבריטי. הכוח לא הצליח למנוע את הרצח של 21 נוצרים בג’דה, כולל הקונסולים

הבריטי והצרפתי ביוני 1858 . קפטן פולן אסף את הניצולים והפליג לסואץ. שבוע

לאחר מכן הוא חזר לג’דה והחל להפגיז את העיר. כמו כן הגיע איסמעיל פחה ) 1830-

1895 , ששלט במצרים בשנים 1863-1879 ( יורש העצר והאחיין של החדיב המצרי

סעיד פשה, לעיר. הוא תלה אחד עשר מהפורעים, אך לא את המנהיגים. בתחילת

אוגוסט 1858 הפליגה האונייה מג’דה מבלי שהשלימה משימתה לתפוש את מנהיגי

הפורעים.

באוקטובר 1858 הוקמה ועדה בינלאומית בהרכב טורקי בריטי וצרפתי, שהגיעה

למסקנה שהמהומות לא היו על רקע דתי, אלא כדי לשדוד את הנרצחים, ושנים

מגדולי הסוחרים נתלו. הקונסול הבריטי בדמשק בראנט דווח באוגוסט וספטמבר

1858 שהאירועים במונטנגרו, קנדיה שבכרתים, וההפגזה בג’דה, יצרו תסיסה רבה

בקרב התושבים המקומיים.

פרק 1: הבעיה המזרחית

33

משבר בלבנון

בשנת 1840 גייס הקונסול הבריטי בדמשק ווד ) Wood (1806-1900 את הדרוזים

שבהר הלבנון למלחמה לגירושו של איברהים המצרי מלבנון. ב 1842- מונה עומר

פחה, אוסטרי שהתאסלם וחביבו של הסולטן מחמוד השני למושל לבנון. לאחר

הסכם לונדון מ 15/7/1841- לצרפת ולבריטניה היה מעמד מיוחד בקושטא. השגריר

הבריטי בבירה היה סטרטפורד קאנינג Canning שהחליף את פונסובי ושרת בשנים

1841-1858 . השגריר הצרפתי היה בורקני Bourqueney ששרת בשנים 1844-1851 .

בסתיו 1841 התנהלו קרבות קשים בעיירה דיר אלקמר בין הדרוזים, שידם הייתה על

העליונה ובין המרונים )הנוצרים הקתוליים של לבנון(. רק הודות להתערבותו של

הקונסול הבריטי הכללי בביירות בשנים 1841-1851 , קולונל היו רוז Hugh Rose

( 1801-1885 ) שהגיע לדרגת מרשל, נמנע טבח בנוצרים. במרץ 1842 הציע קנינג

לחלק את אזור הר הלבנון בין המרונים לבין הדרוזים. בעקבות לחץ שגרירי חמש

המעצמות בקושטא אנגליה, צרפת, רוסיה, פרוסיה, ואוסטריה מונו מושלים לשני

האזורים החדשים.

בשנת 1845 היו שוב התנגשויות בין דרוזים ונוצרים שדוכאו ע״י הטורקים והביאו

לעזיבתם של המיסיונרים האמריקאים את ביירות. בשנים 1845-1860 הקונסול

הצרפתי בביירות ומסדר הישועים פעלו רבות לחיזוק כוחם של המרונים.

באביב 1860 גבר המתח בין הדרוזים והנוצרים והקונסולים בביירות בקשו מהמושל

הטורקי חורשיד להשליט סדר, אולם ללא הועיל. ביוני-יולי 1860 הדרוזים טבחו

אלפי נוצרים בחצביה, רשאעיה, דיר אלקמר וזחלה. בדמשק היה האירוע החמור

מכל, כאשר המוסלמים חברו אל הדרוזים וטבחו כ 25- אלף נוצרים וביניהם הקונסול

ההולנדי. אוניות בריטיות וצרפתיות פינו פליטים נוצרים מביירות.

באוגוסט 1860 , בעקבות ועידה של חמשת המעצמות, נפוליון השלישי שלח כוח של

6000 חיילים בפיקודו של הגנרל בופורט הוטפול Beaufort d’Hautpoul (1804-

( 1890 , ששרת בצבאו של איברהים עשרים שנה לפני כן, שנחת עם חייליו בביירות

ב 16- לאוגוסט 1860 .

הצרפתים הגבילו פעולותיהם להגנה על הפליטים הנוצרים, והחזירו לדיר אלקמר

את הנוצרים. במקביל, שלח הסולטן את שר החוץ הגנרל פואד פחה בראשות כוח

מיוחד לדמשק והוא הוציא להורג את המושל ועוד מאות מתפרעים. מאוקטובר

1860 עד יוני 1861 התקיימו דיונים בפריז בין חמשת המעצמות ובין הטורקים

וב 9/6/1861- נחתם ההסכם ביניהם, ומספר ימים לאחר מכן נפטר הסולטן מחמוד

השני. לאזור הר הלבנון, ששטחו כ 5740- קמ״ר, מונה מושל נוצרי, וניתן מעמד

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

34

אוטונומי, והוא חולק לשלושה אזורים: מרוני, דרוזי, ואזור יווני אורתודוכסי. כמו

כן, הוקמה מועצה מייעצת של מרונים, דרוזים, יוונים, יוונים קתולים, מתואלים

ומוסלמים. הצרפתים פינו את כוחותיהם ביוני 1861 ולהסכם נודעה הצלחה גדולה

שהביאה יציבות ללבנון עד 1918 .

בניית תעלת סואץ

ידוע כי בעת העתיקה הייתה כנראה תעלה שחברה בין ים סוף והים התיכון.

המהנדסים שלוו את נפוליון במסעו במצרים הגיעו למסקנה המוטעית שיש הבדלי

גובה בין שני הימים ושבנית תעלה בלתי אפשרית. גם מחמד עלי שחשש מהתערבות

זרה התנגד לבניית תעלה.

הגנרל האנגלי פרנסיס צ’סני ) Chesney (1789-1872 , שהתפרסם בשל מסעותיו

בעמק הפרת, כונה ע״י דה לספס “אבי תעלת סואץ״ אחרי שהוכיח שפני הים התיכון

והים האדום הם באותו גובה של פני הים.

יורשו של מחמד עלי, סעיד, היה מיודד עם הקונסול הצרפתי לשעבר פרדיננד דה

לספס ) 1805-1894 (, שהודח מתפקידו ע״י נפוליון השלישי. דה לספס, קבל אשור

עקרוני מסעיד לבניית התעלה כבר ב 1855- , אך הבין שהוא זקוק להסכמת הבריטים.

הוא נפגש עם שר האוצר דיזרעאלי, אך לא הצליח לשכנע אותו. ב 1859- נפוליון

השלישי נתן תמיכתו למיזם והחלו בבניית התעלה, אולם הבריטים הפעילו לחץ

והבניה נעצרה. ב 1863- עלה לשלטון במצרים איסמעיל וב 1865- בתמיכה צרפתית

וללא התנגדות בריטית הצליח איסמעיל לקבל פירמאן מהסולטן לבניית התעלה. דה

לספס חידש את בניית התעלה, שנחנכה לאחר 4 שנים בשנת 1869 . לפי מסמך צרפתי

דה לספס בקר בירושלים ב 29/3/1866- .

הקיסרית יוג’יני, אשתו של הקיסר נפוליון השלישי, הייתה אורחת הכבוד )יוג’יני

מונטיחו 1826-1920 ממוצא ספרדי נישאה לקיסר ב 1851- ( והוזמנה ע״י איסמעיל

כאשר ביקר בפריז. הלטינים הכינו לה קבלת פנים בירושלים, אולם הקבינט בפריז

ביטל את הבקור בא״י. לעומת זאת הקיסר פרנץ יוזף ויורש העצר הפרוסי פרידריך

השלישי בקרו בעיר והם שנהנו מקבלת הפנים החמה בירושלים. הקיסרית הפליגה

במחצית אוקטובר 1869 ממרסיי על ספינה מלכותית לוונציה, אתונה, קושטא והגיעה

ב 5- לנובמבר לאלכסנדריה. היא המשיכה לקהיר והפליגה לפורט סעיד, שם נפגשה

עם דה לספס, שהיה בן דודה. טקס חנוכת התעלה התקיים ב 17- לנובמבר 1869

ומשט של ספינות חצו את התעלה שאורכה 162- ק״מ. לאחר מכן שבה הקיסרית

פרק 1: הבעיה המזרחית

35

לפריז. כן היו נוכחים באירוע הקיסר פרנץ יוזף מאוסטריה, יורש העצר הפרוסי

פרידריך השלישי, הנסיך הנרי מהולנד, הנרי אליוט השגריר הבריטי החדש בקושטא,

הדוכס הרוסי מיכאל והשגריר הרוסי בקושטא איגנטייב.

נפוליון השלישי הודח ב 1870- ודה לספס איבד את תמיכת צרפת. איסמעיל שהביא

למצרים תנופת פיתוח אדירה שקע בחובות גדולים. בשנת 1875 דיזרעאלי, ראש

הממשלה הבריטי ללא ידיעת הפרלמנט, ובעזרת רוטשילד, רכש את מניות החברה

הצרפתית שבנתה את התעלה.

משנת 1882 ועד 1957 שלטו הבריטים בתעלה עד שסולקו ע״י ג’מאל עבדול נאצר

בעקבות כישלון “מבצע סואץ״.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

36

פרק 1: הבעיה המזרחית

37

תמונה 4: פגישת לורנס אוליפנט עם הסולטאן

דורה נוימונד, מנזר המצלבה

קונסולים, כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א"י במאה ה 19, הוצאת קלמר 2022

 קונסולים כנסיות,

נוסעים ותושבי הארץ -

א"י במאה ה 19-

מיכאל ארן

הוצאת קלמר 2022 - תשפ”ב

דורה נוימונד, קבר רחל בבית לחם

3

הקדמה 9

רשימת תמונות 11

לוח אירועים 13

תוכן מפורט 17

הבעיה המזרחית 19

הפלישה המצרית 20

מלחמת קרים 22

קונגרס ברלין 23

הצי הרוסי במחצית השניה של המאה ה 18- ודאהר אלעמר 27

עלילת דמשק 30

תקרית ג’דה 32

משבר בלבנון 33

בניית תעלת סואץ 34

הממשל העותמאני בא״י 39

קפיטולציות 40

תקופת 40 1750-1840

השלטון המצרי בא״י בשנים 44 1831-1840

השנים 45 1840-1914

הערים משנת 1840 ועד 48 1914

סיכום 51

תקרית עקבה 1906- וקביעת הגבול הדרומי 53

המקומות הקדושים ושיפוץ כנסיית הקבר 55

הקהילות הנוצריות הגדולות 55

המאבק על השליטה בכנסיית הקבר 57

השריפה בשנת 58 1808

תוכן העניינים

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

4

המצב לאחר שנת 61 1814

נאופיטוס נזיר יווני שכתב ספר על השנים 1821-1841 בא״י 62

שיפוץ כנסיית הקבר 64 1862-1869

מכתבים של הקונסוליה הצרפתית בירושלים וספרו של קולין 66

והפרוטוקול לשיפוץ כפת כנסיית הקבר 66

הארכיטקטים שבנו את הכיפה 68

סיכום 69

הרוסים והיוונים 73

מתחילת המאה ה 19- עד סיום מלחמת קרים 73

פורפירי אוספנסקי 74 1804-1885

לאחר מלחמת קרים 75

הפטריארכיה היוונית 78

בניית מגרש הרוסים בירושלים 80

החברה האימפריאלית הפראבוסלאבית הרוסית בא״י ) 1882-1914 ( 83

הקונסולים 85

סיכום 86

הגרמנים 89

הקונסולים הפרוסים עד 89 1871

הטמפלרים 90

האונייה גאזל 91

השנים 1899 עד 94 1914

בית חרושת וילנד 94

האחים וגנר 95

פרידריך השלישי ) 1831-1888 ( 95

95 Friedrich the Third, crown prince of Prussia

ביקורו של הקייזר וילהלם השני בא״י ב 1898- 96

הקתוליים הגרמניים 98

הגרמנים הפרוטסטנטים 100

שני בנקאים 101

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

5

הקונסולים הגרמנים 104

סיכום 106

הבריטים 107

הקמת הקונסוליה הבריטית בירושלים 107

הקמת הבישופות האנגלו-פרוסית 109

האנס ג’ון ניקולייסון 1803-1856) Nicolayson ) 110

הבישוף הראשון אלכסנדר ) 1799-1845 (. 110

סמואל גובאט ) 1799-1879 ( 111

הבישופים הבריטים 112

הקונסולים אחרי יאנג 113

נסיכים וחוקרים אנגליים של א״י 115

האיגוד המיסיויונרי 119 Christian Missionary Society CMS

סיכום 120

האמריקאים 121

פעילות מיסיונרית 121

הקוויקרים 123 The Quakers

חוקרים ונוסעים 123

המושבה האמריקאית ביפו 125

המושבה האמריקאית בירושלים 127

השוודים 128

הקונסולים האמריקאים 129

שני שגרירים יהודים בקושטא 132

סיכום 132

הצרפתים והלטינים )קתולים( 133

יחסי צרפת טורקיה 134

הפאטריארכיה הלטינית בירושלים 136

האיטלקים 138

האחים תיאודור ואלפרד רטיסבון Ratissbon ומסדר האחיות ציון 140

מסדרים נוספים 141

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

6

אתרים בבעלות ממשלת צרפת 141

סופרים צרפתיים שביקרו בא״י 144

הקונסולים )מבוסס בעיקר על מאמריו של אלמליח( 145

הברון פיילא 1852-1925) de Piellat ) 150

דואר צרפתי 151

סיכום 151

האוסטרים 153

מעמדה של אוסטריה משנת 153 1840

הקונסולים 154

הקיסר פרנץ-יוזף ) 1830-1916 ( 156

הדוכס מקסימיליאן 1832-1867) Maximilian ) 157

יורש העצר האוסטרי הנסיך רודולף 1858-1889) Rudolf ) 157

הדואר האוסטרי 157

סיכום 159

הישוב היהודי 161

השלטון המצרי 161 1831-1840

אשכנזים וספרדים 162

החלוקה 163

עיתונות עברית בירושלים 164

עיתונות עברית באירופה 165

השנים 1878-1914 166

העלייה הראשונה והשנייה 167

המושבות הראשונות 167

הנדיב הידוע וחברת יק״א של הברון הירש 168

בתי ספר 170

אליעזר בן יהודה ) 1858-1921 ( 172

יחיאל מיכל פינס ) 1843-1913 ( 172

סיכום 173

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

7

ערביי ארץ ישראל 175

החברה הערבית 175

חגים בחברה הערבית 177

בתי ספר ועתונות 177

התעוררות לאומית 178

סיכום 179

כלכלה 181

דואר וטלגרף 183

מסילות ברזל 184

המסילה החיג’אזית 185

קו יפו ירושלים 185

בנק אנגלו פלשטינה )אפ״ק( 186

בית החרושת שטיין 187

סיכום 187

נוסעים וחוקרים 189

ספרי הדרכה לתיירים 189

צרפתים בא״י 191

אנגלים בא״י 193

גרמנים ושוויצרים 197

נוסעים אחרים 200

ארכיאולוגים 202

ציירים 204

אחרית דבר 213

תמונות גלויות ומסמכים 215

הקונגרס האוכריסטי 239 Eucharist

הכינוס הבינלאומי הקתולי בירושלים 239

תגובות 244

העיתונות העברית 247

סיכום 249

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

8

ביבליוגרפיה 267

מבוא 267

הבעיה המזרחית 267

הממשל העותמאני בא״י והערבים 268

המקומות הקדושים ושיפוץ כנסיית הקבר 268

הרוסים והיוונים 270

הגרמנים והאוסטרים 270

הבריטים 271

האמריקאים 271

הצרפתים 272

נוסעים וציירים 272

כלכלה 272

אינדקס 275

© כל הזכויות שמורות | לא למכירה.

טל: mikearan@gmail.com | 0544911016

9

הספר מוקדש למשפחתי ולחברים שלי.

הקדמה

סיימתי בשנת 1976 את לימודי תואר שני ביהדות זמננו ועבודת הגמר שלי עסקה

במו״מ להשגת זיכיון החשמל של רוטנברג וזיכיון האשלג של נובומייסקי, והיא

פורסמה בעתון קתדרה בגליונות מס’ 26 , 31 ו 44- .

בשנת 1977 פורסמו בקתדרה מספר מאמרים על הקונסוליות הזרות בירושלים במאה

ה 19- . זאת הייתה ההתחלה של רומן שלי עם ההיסטוריה הבינלאומית של א״י.

התחלתי לעקוב אחרי הפרסומים בנושא, לבקר בעיר העתיקה, ולהשתמש בידיעת

השפות שלי, כולל ערבית, רוסית, גרמנית וצרפתית, כדי להעמיק בנושא.

בשנים 1986-1985 כתבתי טיוטה ראשונה ולאחר הפסקה של 30 שנה התחלתי

לכתוב שוב בנובמבר 2017 . הספרים, שתרמו לי רבות בתחילת הדרך, הם ספרה של

ברברה טוכמן “התנ״ך והחרב״, שיצא לאור כבר ב 1956- , אטלס כרטא לתולדות

א״י משנת 1974 , ספרו של בנימין יפה “דיוקנה של א״י״ משנת 1983 , ו״א״י בשלהי

התקופה העותמאנית״ בהוצאת יד בן צבי משנת 1983 . ספרו של פרופסור יהושע בן

אריה על ירושלים וספריו האחרים הם תרומה חשובה מאד, כשלאחרונה נוסף ספרו

החדש “כיצד נוצרה א״י בעת החדשה״ שפורסם ב 2018- .

פרופ’ בן אריה כותב שההיסטוריה החדשה של א״י מתחילה במסעו של נפוליון בא״י,

אך היסטוריונים אחרים סבורים, שהעת החדשה מתחילה עם סילוקו של מחמד עלי

ב 1840- ופתיחת הקונסוליות הזרות. אני הקדמתי וכתבתי גם על הצי הרוסי ודאהר

אלעמר במאה ה 18- .

החיבור נועד לסכם לעצמי ובדרכי, את החומרים והידע שלי, והוא חופשי

מהמגבלות של פרסום אקדמי. החדירה האירופאית לא״י, הרקע הבינלאומי

והמקומות הקדושים הם הנושאים העיקריים שבהם התמקדתי.

בספר יש פרקים כלליים על הבעיה המזרחית, תעלת סואץ עלילת דמשק, המקומות

הקדושים, ושיפוץ כיפת כנסיית הקבר בשנות ה 60- של המאה ה 19- . חלקו של

הספר מוקדש לתיאור כולל של א״י ובו פרקים על הממשל העותמאני, כלכלה

והתושבים. ששה פרקים מרכזים מידע על הקונסוליות של המעצמות הגדולות

בירושלים משנת 1839 ועד 1914 . הפרק האחרון מוקדש לעשרות חוקרים נוסעים

שביקרו בא״י במאה ה 19- .

בסוף הספר יש פרק על הקונגרס האוכריסטי שכתבתי ב 1993 .

בביבליוגרפיה נמצאים המקורות העיקריים שבהם השתמשתי. חלק גדול של הספרים

והמאמרים מופיעים בספרו של פרופסור בן אריה, בקטלוג הספרייה הלאומית.

ובקטלוג יד בן צבי, בהם נעזרתי רבות.

בספר משובצות תמונות של סבתא שלי דורה נוימנד 1975-1884

שצויירו בשנת ה 40- של המאה העשרים.

ברצוני להביע את תודתי לאסתר לוין ולאיילת רובין מהספריה הלאומית ולזיוה גבאי

ורחל תמים שעזרו לי בעריכה ובהדפסה.

מיכאל ארן נוימונד

אוגוסט 2022

11

רשימת תמונות

תמונה 1 מפת האימפריה 15

תמונה 2 גנרל אלנבי 26

תמונה 3 הצי הרוסי 30

תמונה 4 הארה על פגישת לורנס אוליפנט עם הסולטאן 37

תמונה 5 הארמון של סולימאן פאשה בכפר מנוף ליד עכו 43

תמונה 6 מושלי המחוז 52

תמונה 7 מפת הסנג’קים “כתר״ 53

תמונה 9 צילום שיפוץ כנסיית הקבר 64 1868

תמונה 10 ההספד על הארכיטקט מוס ב״ ג’ורנל של רואן״ בדצמבר 70 1914

תמונה 11 פרוטוקול 71 1862

תמונה 12 גלויה - מנזר מריה מגדלנה הרוסי בהר הזיתים 82

תמונה 13 צוות הבניה של מגרש הרוסים 85 1859-1864

תמונה 14 המנזר הרוסי בכפר עציון והמנזר הרוסי בחברון 88

תמונה 15 מלון “ירושלים״ יפו 93

תמונה 16 גלויה לזכר ביקור הקייזר ובה בריכת חזקיהו מאחורי מלון פטרה

בשער יפו

98

תמונה 17 גלויה של כנסיית הגואל בעיר העתיקה משנת 102 1898

תמונה 18 בנק דויטשה פלסטינה 103

תמונה 19 הספד על יאנג מאוקטובר 109 Gazete Pall Mall 1897

תמונה 20 כרזה למופע של הנרי דיקסון 127

תמונה 21 שלט ההנצחה בקברי המלכים 142

תמונה 22 בית הדואר האוסטרי בירושלים 158

תמונה 23 פולנוב, גת-שמנים 204

תמונה 24 דיויד רוברטס, טבריה 205

תמונה 25 רוברטס, מר סבא 206

תמונה 26 רוברטס סנטה קתרינה 206

תמונה 26 ברטלט, נצרת, 207 1854

תמונה 27 באורפרוינד, מושבה גרמנית, חיפה, 208 1898

תמונה 28 באורפרוינד, המושבה הגרמנית, ירושלים, 209 1898

תמונה 29 מפה של ירושלים משנת 1835 , שהוכנה על ידי פרדריק קתרווד

בצרוף שני עמודים של מבנים בעיר העתיקה

210

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

12

תמונה 30 תיאודור זנדל, מפת יפו, 215 1880

תמונה 31 גלויה ממלון לויד פאסט ירושלים 216 1898

תמונה 32 גלויות מרמלה 217 1898

תמונה 33 גלויה רוסית מקושטא של “רופיט״ 218 1905

תמונה 34 גלויות גרמניות והדאר הגרמני 219

תמונה 35 מנזר “המתקנות״ Réparatrices שער החדש 220

תמונה 36 הקייזר בחיפה ובשער יפו 221

תמונה 37 חברון 222

תמונה 38 בית לחם 222

תמונה 39 יריחו 223

תמונה 40 ואדי קלט 223

תמונה 41 נמל יפו 224

תמונה 42 שער הגיא 1892-1894 והמזח בנמל יפו 224

תמונה 43 הספר של ורנייר ודמבמן משנת 225 1900

תמונה 44 ספרו של טיטוס טובלר שיצא לאור ב 1870- “המאבק הגדול בין

הלטינים והיוונים בארץ ישראל על המקומות הקדושים, ושיפוץ

הכיפה של כנסיית הקבר״

226

תמונה 45 מעטפה של מלון “נין גרנד״ בשער יפו 227 1907

תמונה 46 מכתב של השגריר בקושטא מאפריל 1851 המודיע על קבלת

הפירמאן

228

תמונה 47 הפירמאן מ 1851- המעניק מעמד של מילט לפרוטסטנטים 229

תמונה 48 מכתבים מהקונסולים הצרפתים בירושלים 230

תמונה 49 מכתבים מהקונסוליה הרוסית בירושלים 236

תמונה 50 הטיימס הלונדוני מדווח ב 12- יוני 1893 על הקונגרס האוכריסטי 246

תמונה 51 עיתון “האור” מאי 251 1893

תמונה 52 איור של בוב דילן ב״טיים״ אוקטובר 252 1997

תמונה 53 מהדורה אנגלית של הארץ 24 למרץ שנת 253 2000

תמונה 54 מסמכים של הקונגרס האוכריסטי 257

תמונה 55 חוברת הקונגרס האוכריסטי, 259 1893

13

לוח אירועים

1770-1774 מלחמת רוסיה טורקיה, הצי הרוסי ודאהר אל עמר

1799-1831 פלישת נפוליון לא״י, ג’זאר סולמן ועבדאללה מושלי א״י

1808 שריפה ושפוץ כנסיית הקבר

1828-1840 מלחמת רוסיה טורקיה, מחמד עלי שולט בא״י וסוריה מ 1831-

1840 עלילת דמשק מונטיפיורי וכרמיה

1839-1849 פתיחת קונסוליות זרות ירושלים וחנוכת כנסיית המשיח’ בירושלים

1853-1856 מלחמת קרים והסכם השלום בפריז.

1841-1860 מלחמת אחים בלבנון וסיומה בעזרת כוח צבאי צרפתי

1860-1914 התגברות הפעילות הרוסית בא״י

1861-1880 רפורמות בשלטון העותמאני-תנזימאת

1862-1869 הסכם צרפתי רוסי טורקי לשיפוץ כפת כנסיית הקבר

1869-1882 חנוכת תעלת סואץ, דיזראעלי רוכש את סואץ ובריטניה משתלטת

על מצרים

1877-1878 מלחמת רוסיה טורקיה, קונגרס ברלין בניצוחו של דיזראעלי

ואנגליה מקבלת את קפריסין

1882-1914 העליה הראשונה והשניה, הברון רוטשילד, בן יהודה, הרצל מכנס

את הקונגרס הציוני הראשון, הקמת בנק אפ״ק ב 1903- והמשרד

לא״י בראשות רופין.

1892-1893 חנוכת קו הרכבת יפו-ירושלים, וחבור הרכבת למסילה החג’אזית,

הקונגרס האוכריסטי

1898 ביקור הקייזר וילהלם השני בא״י והגברת הפעילות הגרמנית.

1908 מהפכת הטורקים הצעירים, בחירת נציגים פלסטינים לפרלמנט

הטורקי ויסוד עיתונים ערביים

1914-1918 מלחמת העולם הראשונה, טורקיה לוחמת עם גרמניה, וכבוש א״י

ע״י גנרל אלנבי.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

14

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

15

תמונה 1: מפת האימפריה

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

16

מתוך "סגולה" גליון מרץ 2019

17

תוכן מפורט

הבעיה המזרחית - הסכם קוצ’וק קיינרג’י, עלי האריה מינינה, מלחמה עם רוסיה,

המרד היווני, מחמד עלי, איבראהים פאשה, הכיבוש המצרי מלחמת קרים, קונגרס

ברלין, חיים גוואדלה, מידהאת פחה, הארמנים, הטורקים הצעירים, מלחמות הבלקן,

אנוור, טלעת, ג’מאל פחה, אתאתורק, הכבוש הבריטי, הצי הרוסי 1772 , עלילת דמשק,

מונטיפיורי, כרמיה, משבר לבנון, תעלת סואץ, פגישת אוליפנט.

הממשל העותמאני בא״י - מספר התושבים, דאהר אלעמר, ג’זאר פחה, חיים פרחי,

סולימאן פחה, עבדאללה פחה, בשיר שהאב, מחמד עלי ואיברהים, השלטון המצרי,

עגיל אגא, אבו נבוט פליטים מוסלמים, הממשל 1840-1914 , הערים, הארמנים,

תקרית עקבה.

המקומות הקדושים ושיפוץ כפת כנסיית הקבר - השרפה ב 1808- , השנים 1814-1840 ,

שיפוץ הכיפה 1862- , מסמכי משרד החוץ הצרפתי, מסמכי קולין, מוס, אפינגר, פיארוטי,

צילום הכיפה, הפרוטוקול בצרפתית.

רוסים ויוונים - מצ’סמה 1770- ועד מלחמת קרים, לאחר שנת 1856 , מגרש הרוסים,

המשלחת הדתית, קפוסטין, החברה הפראבוסלבית, הקונסולים,צילום אפינגר.

הגרמנים - הקונסולים הפרוסים, הטמפלרים, בקור וילהלם, הקתולים, הפרוסטנטים,

מחקר, מדריך “בדקר״, הקונסולים הגרמניים.

הבריטים -יאנג והקמת הקונסוליה בירושלים, כנסיית המשיח’ הבישופות, אלכסנדר,

גובאט, והבישופים אחריהם, הקונסולים, חוקרים אנגלים: סטנלי, הקרן, אדוארד

השביעי, הדוכס מקונוט, ג’ורג’ החמישי, וילסון, קונדר, קיצנר, מיסיונרים.

האמריקאים - מיסיונרים, אלי סמית, קוויקרים חוקרים ונוסעים, לינץ’ סיווארד גרנט

טווין, מלויל, המושבה ביפו, המושבה בירושלים, השבדים, הקונסולים.

הצרפתים - נפוליון בא״י, יחסי צרפת טורקיה, הספר של ורניי מ 1900- , הפטריארכיה

הלטינית האיטלקים רטיסבון ואחיות ציון, מסדרים נוספים, הארכיטקט ברלוצ’י,

קברי המלכים אבו גוש, סנטה אנה, 3 סופרים, הקונסולים, הברון פיילא, הדואר

הצרפתי.

האוסטרים - קטאפגו, פרוקש אוסטן, יוסף זלצבכר, הדוכס מבראבנט )ליאופולד(,

ההוספיס האוסטרי, הקונסולים, הקונסול קבוגה וטנטור, הדאר האוסטרי, חברת

השיט “לויד״.

קונסולים כנסיות, נוסעים ותושבי הארץ - א”י במאה ה 19-

18

היהודים - עד 1830 , השלטון המצרי, 1840-1880 , הישוב הישן, האשכנזים,

הספרדים, החלוקה, עיתונות בירושלים, עיתונות עברית באירופה, שכונות חדשות,

הישוב החדש, עליה ראשונה, שבע מושבות, הברון, בתי ספר, חדר מתוקן, בן יהודה,

פינס, אפ״ק, בית חרושת שטיין.

ערבים - חמולות, הנוצרים, הנכבדים, חוק וילאיאת, גילדות, הכפר, בדואים, עקילה

אגא, חגים, סט. ג’ורג’, חינוך, יחס הערבים לשלטון, התעוררות לאומית, עיתונות,

עוינות ליהודים.

כלכלה - מבוא עד 1900 , 1900-1914 , בתי דפוס, בתי דואר, בנקים, מסילות ברזל,

המסילה החג’אזית והקו לחיפה, יפו- ירושלים, יוסף נבון.

נוסעים: צרפתים - גארן, דה סוסי, דה ווגה, וודיגגטון, דה וו, גנו.

אנגלים: דיזרעאלי, קרוליין ברונסויק, סטנהופ, ברטון, דיגבי, לאיארד.

גרמנים ושוויצרים - סטצן, טובלר, צלר שיק, שנלר, שפיטלר, מצלר.

אחרים: יוסטינוב, קרזון, יוסטינוב, רובינסון, טישנדורף, רספוטין.

ארכיאולוגים - פטרי מקאליסטר שומכר, דה סוסי, קלרמונט גנו, קפטן פרקר,

ריימונד וייל.

ציירים - פולנוב, רוברטס, ברטלט, קתרווד, האנט, ורנר, באוארפרוינד.